תיק זה עסק בבני זוג שהיו הורים לבת אשר בזמן מתן פסק הדין היתה בת 14. הבת התגוררה ביחד עם אביה בבית אמו של אביה, וזאת החל מהמועד בו אביה עזב את דירת הצדדים ועבר להתגורר בבית אמו.

האב, שהיה בן 61, הופרש מעבודתו בבנק. האם עבדה כאחות בבית חולים. שני ההורים הגישו מספר תביעות זה כנגד זה, כולל תביעות למשמורת על הילדה ותשלום מזונות.

בית המשפט פסק כי המשמורת על הילדה תישאר אצל אביה, מאחר שמהראיות שהוצגו בפניו עלה שהוא פנוי יותר לילדה ולצרכיה, בעוד האם שקועה בעבודתה, ואינה פנויה לקטינה. לאחר שנקבע שהמשמורת על הילדה תישאר אצל האב, פנה בית המשפט לדון בתביעת המזונות שהאב הגיש כנגד האם.

האב תבע מהאם תשלום מזונות קבועים בסך 2,500 ₪ לחודש, וכן מחצית מהוצאות החינוך והבריאות של הילדה. לטענתו, האם משתכרת 17,000 ₪ לחודש, בעוד שהוא מקבל כיום קצבה בסך  1,967 ₪ בלבד מביטוח לאומי. יצויין כי בהתאם להחלטה קודמת, האם חוייבה כבר בתשלום מזונות זמניים בסך של 950 ₪.

האם טענה שהאב מקבל קצבה מהביטוח הלאומי, מחזיק בבנק 1,500,000 ₪, בעל זכויות בדירת אימו וטוען לזכויות בדירת הצדדים, ועל כן הוא חייב לבדו במזונות הילדה.

בית המשפט ציין כי על פי ההלכה היהודית, על האב לשאת באופן אבסולוטי בצרכים ההכרחיים של הבת, וזאת עד הגיעה לגיל 15. לגבי הצרכים שמעבר להכרחיים, החובה חלה מדין צדקה על שני ההורים יחדיו, באופן ישיר להכנסותיהם.

קראו בהרחבה: תשלום מזונות ילדים מן העיזבון

לגבי התקופה שבין גיל 15 לגיל 18, ההורים מחוייבים בכל צרכי הילד באופן שווה מכוח דיני הצדקה. כך נקבע במסגרת הליך תמ"ש 22141-07-11 ה.ח.  נ' ח.ח. וכן בהליך ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול.

עוד ציין בית המשפט כי הן התפיסה הרבנית והן התפיסה של ביהמ"ש העליון, רואות באב כחייב לבדו במזונות של ילדים מעל גיל 6 לעניין הצרכים ההכרחיים, כאשר במזונות שאינם הכרחיים קיימת חובה מדין צדקה גם על האם.

התפיסה הרבנית באה לידי ביטוי במסגרת החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום 30.11.15. החלטה זו קבעה כי בין אם חיוב האם במזונות ילד מעל גיל 6 הנו מכח התקנה ובין אם הינו מכח הצדקה, אזי היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, יש להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים גם את היכולת הכלכלית של האם.

עוד נקבע כי חיוב האב לזון את הילדים מכח התקנה חל רק על הצרכים הקיומיים הבסיסיים, אבל חיובים נוספים שאינם בהגדרה זו, חלים מדין צדקה בלבד.

תפיסת ביהמ"ש העליון באה לידי ביטוי בפסקי דין שונים, לרבות ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, וכן הליך בע"מ 2561/08 פלוני נ' פלונית אשר קבעו כי בנסיבות מסוימות, האם עשויה להיות חייבת במזונות הילדים מדין צדקה, באופן יחסי ליכולתה הכלכלית בהשוואה לזו של האב.

קראו בהרחבה: בית הדין הרבני פסק הפחתת מזונות ילדים במשמורת משותפת

יתרה מכך, במסגרת בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה קבע ביהמ"ש העליון כי במקרים חריגים בהם דיני המזונות המסורתיים שעל פי המשפט העברי אינם נותנים מענה ראוי, יש להחיל במשפט העברי את דיני היושר, אשר נמצאים ברמה נורמטיבית גבוהה יותר מדיני המזונות, ואשר יש בהם כדי להוות מכשיר לתיקון העיוותים הנוצרים בהחלת דיני המזונות המסורתיים.

בהתאם להלכה זו, ניתן לאזן ולהביא לשוויון בזכויות והחובות בתוך התא המשפחתי גם במסגרת המשפט העברי.

חוסר השוויון בין האם לאב בסיפוק הצרכים ההכרחיים של הקטינים מקורו כנראה במציאות שאפיינה  את התא המשפחתי בעבר, בו האב היה עובד מחוץ לבית והיה המפרנס הבלעדי, או כמעט בלעדי בבית, והאם עבדה בבית וטיפלה בילדים, ובמרבית המקרים היתה חסרת הכנסה.

לפיכך, מאחר שברוב המקרים היה הבעל היחיד במשפחה שמסוגל היה לעבוד ולהרוויח לפרנסת המשפחה, לא נתעורר שום צורך לחייב את האישה בתשלום מזונות.

ברם, מצב זה השתנה בשנים האחרונות, ובמציאות הנוכחית מרבית הנשים עובדות מחוץ לבית, חלקן הופכות להיות מפרנסות שוות לבעל, או אף המפרנסות העיקריות, במקרים בהם הבעל מובטל, או מחוסר עבודה מכל סיבה שהיא.

לפיכך, במקרים אלה ישום פשטני ופורמלי של החוק והדין העברי, יגרום לעוול ולפגיעה בעקרון השוויון המהותי ולחוסר צדק. בהתאם לכך, נעשים בפסיקה ניסיונות רבים להביא לחלוקה יותר שוויונית של נטל המזונות על שני ההורים.

כך, לדוגמא, במסגרת הליך תמ"ש 34681-06-10 נקבע כי ניתן וצריך לקרוא את הדין העברי בראיה התואמת את התמורות הכלכליות והחברתיות שחלו בתא המסורתי, וזאת מבלי לפגוע בשלמותו של הדין העברי.

לפיכך, ככל שהפער בין ההכנסות גדול יותר לטובת האב, ימנע בימ"ש מלצמצם את חובתו המוחלטת. אולם, במצב שבו מעמדו הכלכלי של האב דומה למעמדה הכלכלי של האם, יצומצם חיובו בגין הצרכים ההכרחיים, והכל בכפוף לעקרון טובת הילד.  

בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי מהראיות עולה כי שהקטינה מצויה במשמורת האב, אשר דואג למרבית צרכיה אם לא לכולם. הסדרי הראיה המינימליים עם האם כמעט ואינם מקוימים.

האם משתכרת למעלה מ-15,000 ₪ נטו.  מאידך,  האב השתכר מעבודתו בבנק כ-7,000 ₪ לחודש עד שהוא הופרש מעבודתו שם, וקיבל פיצויי פרישה בסך 400,000 ₪. בנוסף, האב קיבל דמי אבטלה בסך 6,300 ₪, לאחר מכן הוא קיבל קצבת נכות ממקפת בסך 5,430 ₪ למשך שנה, והוא עשוי לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי.

לפיכך ניתן לקבוע כי יחס הכנסות הצדדים המשוער הינו 70:30 לטובת האם, כאשר מיוחס פוטנציאל השתכרות לאב.

הקטינה חיה ברמת חיים מינימלית. בתי המשפט אמדו את הצרכים ההכרחיים של קטין בסך של 1,350 ₪ לחודש ללא הוצאות חינוך והוצאות מדור.

המדובר בקטינה בת 14, כאשר רוב תקופת המזונות שלה תהיה בגילאים 15-18. לפיכך ניתן כבר עתה לחלק את המזונות המינימליים ביחס ההכנסות, כמו שנעשה בפועל בהחלטה לגבי מזונות זמניים, ולהותיר החלטה זו על כנה כך שהאם תחוייב במזונות קבועים בסך 950 ₪ לחודש.

המזונות ישולמו עד הגיע הקטינה לגיל 18 ו/או עד לסיום הלימודים התיכוניים לפי המאוחר. בתקופת השירות הצבאי או הלאומי המזונות יעמדו על 1/3 מהסכום שהיה באותה תקופה.

לסיכום, לאור השינויים החברתיים כלכליים לפיהם יותר ויותר נשים יוצאות לעבודה, כאשר חלקן מתפרנס בשכר גבוה מזה של האבות, קיימת מגמה חדשה בפסיקה אשר מאפשרת להטיל חיוב במזונות ילדים גם על האם, וזאת במידה והאב משמש כמשמורן יחידי, והכנסותיה ומצבה הכלכלי של האם טובים מזה של האב.

עוד בנושא: האם תשלום מזונות ילדים כאשר האב משמורן יחידי