דוגמא לחיוב כזה יכולה להיות במצב בו המצווה הוריש ליורש דירת מגורים, אך קבע שהיורש ישכיר את הדירה לצד ג' כלשהו למשך תקופה מסויימת או שהיורש לא יהיה רשאי למכור את הדירה במשך תקופה מסויימת.

כל מי שמעוניין בקיומו של אותו חיוב יכול לדרוש זאת מהמוריש. במידה והמדובר בחיוב שבקיומו יש עניין לציבור הרחב, אזי גם היועמ"ש לממשלה רשאי לדרוש זאת.

במסגרת הליך ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן קבע בית המשפט העליון שלושה מצבים לפיהם המצווה יכול להגביל את יכולת היורש לנהוג בנכסים שהוא מוריש לו מעזבונו:

• המצווה קובע בצורה ברורה ומפורשת הגבלות על כוחו של היורש לנהוג בנכסי הירושה מנהג בעלים.
• המצווה אינו קובע הגבלות אלו בצורה ברורה ומפורשת, אך ניתן להסיק על כוונתו זו מכלל הוראות הצוואה ומחומר לגיטימי אחר לפירוש הצוואה.
• המצווה אינו קובע אלא הוראה של יורש אחר יורש על דרך הסתם.

סעיף 45 לחוק הירושה למעשה מצטרף לשני סעיפים נוספים בחוק זה, סעיף 43 וסעיף 44, אשר גם הם  מטילים תנאים מסויימים לגבי יכולתו של היורש להשתמש בנכסים אותם הוא מקבל מעיזבון המצווה.

סעיף 43 לחוק הירושה, אשר כותרתו יורש על תנאי דוחה, קובע כי המצווה רשאי לצוות שהיורש יזכה בנכס מן מהעיזבון רק בהתקיים תנאי מסויים או בהגיע מועד מסויים.

לדוגמא, המצווה רשאי לקבוע שהיורש יזכה בסכום כסף מסויים רק במידה והוא ישמש לצורך מימון לימודיו באוניברסיטה או רק לאחר שחרור משירותו הצבאי או בהגיעו לגיל 30 למשל. 

סעיף 44 לחוק הירושה אשר כותרתו יורש על תנאי מפסיק, קובע כי המצווה יחדל מלהנות מהנכס בהתקיים תנאי מסויים או בהגיע מועד מסויים.

לדוגמא, המצווה רשאי לקבוע שהוא מוריש לאלמנתו דירה מסויימת כל עוד היא לא תינשא לאדם אחר ועם נישואיה, תעבור הדירה לילדיהם המשותפים בחלקים שווים ביניהם.

בתי המשפט בארץ התלבטו לגבי השאלה כיצד יש לפרש הוראה בצוואה אשר מטילה על היורש חיוב כלשהו. כלומר האם יש לפרש הוראות כאלו באופן מצמצם או רחב.

שאלה זו נדונה בין היתר במסגרת הליך ע"ש (י-ם) 39/84 גלעד ספרמן ואח' נ' הממונה על המרשם.

באותו תיק נדונה צוואה במסגרתה המנוחה הורישה דירה לבנה, אך התנתה זאת בכך שהוא "לא יהיה רשאי למכור את הדירה לדייר המתגורר בה".

אולם 6 שנים לאחר פטירת המצווה העביר בנה את הדירה לבנו, וזה מכר בו ביום את הדירה לדייר שהתגורר בה. לפיכך התעוררה השאלה האם מכירת הדירה באמצעות בנו של בנה של המנוחה, מהווה לכאורה עקיפה באופן מלאכותי של החיוב שהטילה המצווה על בנה, לגבי אי מכירת הדירה לדייר המתגורר בה, כך שהמדובר למעשה בהפרת תנאי זה או שמא אין הדבר כך.

בית המשפט קבע כי יש לפרש את התנאים המגבילים את כוחו של היורש להשתמש בנכסים שהוא מקבל בעיזבון באופן מצומצם ולא להרחיב את תחולתם:

"מוטב לפרש צוואה בצורה דווקנית ולהגביל, למימדים סבירים, את שליטת המתים על החיים". עוד נפסק כי "האיסורים שקבעה המנוחה – איסורים אישיים המה, ואין הם מהווים שיעבוד או הגבלה לצמיתות על זכויות הבעלות בדירות שאליהן התייחסו”.

בהתאם לכך קבע בית המשפט כי מכירת הדירה באמצעות בן המוריש איננו מהווה עקיפה אסורה של תנאי ההגבלה שקבעה המנוחה בצוואתה.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!