מכל מקום, במסגרת הליך ת.א. 46665-10-14 י.י.ב. נ' משרד הרווחה חולון, אשר התנהל בפני בית משפט השלום בתל אביב, ניתן ביום 24.2.2016 פסק דין נדיר בתביעה שהגיש אב גרוש נגד משרד הרווחה בחולון.

במסגרת התביעה, עתר האב לקבלת פיצוי כספי בסך 300,000 ₪ בגין הוצאת דיבה, עוגמת נפש ורשלנות מצד משרד הרווחה בכל הקשור לטיפול בנושא הסדרי הראיה שנקבעו בינו לבתו הקטינה.

הפרשה החלה בתלונה שהגישה האם במשטרה כנגד האב בחשד לכך שהוא מכה את בתם הקטינה. בית המשפט לענייני משפחה החליט שהאב יפגוש את בתו מדי שבוע במרכז הקשר, אך זאת רק עד לבירור התלונה במשטרה.

בסיום החקירה בעניין התלונה, הודיעה המשטרה על סגירת התיק מכיוון שלא נמצאו ראיות להעמידו לדין.

לטענת האב, לאחר שהוא נמצא זכאי, הוא פנה למשרד הרווחה כדי שיאפשרו לו לראות את בתו, כפי שנקבע בפסק הדין.

אך שירותי הרווחה טענו בתסקיר שנשלח לבית המשפט לענייני משפחה טענות שקריות לפיהן כביכול הוצא נגדו צו הרחקה מבתו ל- 45 יום עד לבדיקת המצב וכי הוא הגיש בקשה לחידוש הסדרי הראיה עם בתו.

עוד טען האב כי שירותי הרווחה שלחו את התסקיר לבית המשפט לענייני משפחה רק לאחר 8 חודשים וזאת בניגוד להחלטת ביהמ"ש שהורתה לו להגיש תסקיר דחוף תוך 45 יום.

בנוסף, משרד הרווחה לא איפשר לו לפגוש את בתו במשך חודשים, בטענה שמרכז הקשר עמוס ואין מקום וכי עליו להמתין בתור.

משרד הרווחה טען כי הוא פעל מתוקף תפקידו והחלטות בית המשפט, התסקירים נעשו לטובת הבת וכי הוא פעל במסגרת החוק ובהתאם לעומסים המוטלים על פקידות הסעד.

פסיקת בית המשפט

בית המשפט קבע כי מהעדויות והראיות שהובאו לפניו עולה שמשרד הרווחה אמור היה לפעול בהתאם להחלטות בית המשפט ולטפל בהסדרי הראיה השבועיים בין האב לבתו.

בין היתר היה עליו להגיש תסקיר לבית המשפט תוך 45 יום, אך הוא עשה זאת תוך 8 חודשים. האיחור הרב בהגשת התצהיר מנע מהאב לפנות לביהמ"ש בניסיון לשנות את הסדרי הראייה וקיום המפגשים עם הקטינה רק בלשכת הקשר.

עוד קבע בית המשפט כי טענת משרד הרווחה לפיה האיחור הרב נבע מכך שהכנת התסקיר ארכה זמן רב, הנה טענה בעלמא ואינה משכנעת.

כדי לא לקיים את החלטות בית המשפט בעניינים שהם בנפשו של אב שרוצה לראות את בתו, צריך נימוק רציני וסביר ברמה הגבוהה ביותר.

נימוק לעיכוב של למעלה מחצי שנה בהגשת התסקיר צריך להיות רשום בתיק האב אצל משרד הרווחה ואין לקבל תשובה שפקידת הסעד וסדרי הדין לא זוכרת מדוע התסקיר ארך זמן כה רב.

ככל שהתסקיר היה מוגש בזמן ייתכן שהיה מצטמצם הפער בין הזמן שהאב אמור היה לראות את בתו בלשכת הקשר, לבין הזמן שזה ארך בפועל.

החלטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה גם שהמפגשים בין האב לבתו יתקיימו במרכז הקשר רק עד לתוצאות בירור התלונה במשטרה.  אך משרד הרווחה המשיך להמתין בעניין זה עד לסיום ההליך בפרקליטות.

מעדותה של העובדת הסוציאלית שמטעם משרד הרווחה, עולה שהמשרד עושה כרצונו בכל הקשור להחלטות בית המשפט וכי משרד הרווחה נותן המלצות לטווח ארוך מזה שנקבע בהחלטת בית המשפט, משום שלטענתה טובת הילד חשובה מהחלטות בית המשפט ומדיווח לבית המשפט בהתאם להחלטותיו.

גם בית המשפט לענייני המשפחה קבע את קביעותיו מתוך התחשבות גם בטובת הילד ובשיקולים נוספים שהם נר לרגליו ועל משרד הרווחה למלא את הוראות בית המשפט.

לפיכך קבע פסק הדין כי משרד הרווחה אכן התרשל באי מילוי הוראות בית המשפט.

לגבי טענת האב לפיה מנע ממנו לפגוש את בתו במשך חודשים שלמים בשל טענות על עומס במקום המפגש, קבע בית המשפט כי בית המשפט לענייני משפחה קבע הסדרי ראיה שגם הם לטובת הילד ולטובת האב ואין להפר אותם בגלל טענות לעומסים שלא הוכחו כלל.

לפיכך, היה על המשרד הרווחה לדאוג שהאב יראה את בתו בהתאם להסדרי הראיה שנקבעו ולא להפר אותם ויהי מה.

בסיכומו של דבר, פסק הדין קיבל את תביעת האב וקבע כי משרד הרווחה התרשל בכך שלא איפשר לאב לראות את בתו תקופות ארוכות בניגוד להחלטה שיפוטית וכן התרשל בהגישו את התסקיר לאחר 8 חודשים בניגוד להחלטת ביהמ"ש לפיה להגישו לאחר 45 יום. בכך נמנעה ממנו אפשרות להגיש בקשה לשינוי הסדרי ראיה לביהמ"ש.

עם זאת פסק הדין פסק לאב פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ₪.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!