יחד עם זאת, על פי הדין בארץ קיימים בכל זאת מספר סוגים של נכסים אשר אינם נכללים ברכוש המשותף, ואשר נקראים נכסים חיצוניים. המדובר בנכסים שנצברו על ידי כל אחד מבני הזוג לפני הנישואין, וכן ירושה ומתנות שהתקבלו אצל כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין.

כך נקבע בפסיקה לגבי חלוקת רכוש בהתאם להלכת השיתוף, וכך נקבע גם בסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון לגבי חלוקת רכוש לפי הסדר איזון משאבים.

הסיבה להחרגת נכסים אלו מהרכוש המשותף נובעת מכך שמי שמעוניין לתת את רכושו לאחד מבני הזוג במתנה או על הדרך הירושה, שהינם בדרך כלל הוריו, לא מעוניין שאותו רכוש יקר ערך יגיע גם למי שבן הזוג עומד להתגרש ממנו. המדובר ברצון אנושי ולגיטימי ביותר, שהדין מכיר בו ואף מכבד אותו באמצעות כלל החרגת הנכסים כאמור לעיל.  

אולם יחד עם זאת, בית המשפט העליון קבע שיתכן מצב בו הנכסים החיצוניים, לרבות נכסי הירושה, יכללו בכל זאת במסגרת הרכוש המשותף, וזאת במידה והוכח מפורשות כי לבן הזוג שהינו הבעלים של נכסים אלו היתה כוונת שיתוף לגביהם.

כלומר, אותו בן הזוג התכוון לשתף גם את בן הזוג השני בבעלות עליהם. מטבע הדברים נטל ההוכחה בעניין קיום כוונת השיתוף מוטל על בן הזוג השני אשר טוען לקיומה.

כך נקבע על ידי בית המשפט העליון במסגרת הליך רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, וכן בהליך ע"א 7687/04 ששון נ' ששון.

מרבית הנכסים שלגביהם מתעוררת השאלה האם נוצרה לגביהם כוונת שיתוף, עוסקים בדירת מגורים שבה התגוררו שני בני הזוג יחדיו, ואשר הייתה רשומה רק על שמו של אחד מהם, לרבות בגלל שהוא ירש אותה.

המדובר בדרך כלל בנכס המשמעותי ביותר של שני בני הזוג, ועל כן גם בתי המשפט נוטים להעניק לו מעמד מיוחד ולהחיל עליו באופן מוגבר את כוונת השיתוף, אם כי בכפוף לנסיבות המקרה.

בית המשפט העליון אף ציין במסגרת תיק אבו רומי הנ"ל כי: "דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחידי".  

על מנת להוכיח כוונת שיתוף, בין אם היא נאמרה בצורה מפורשת ובין אם היא נלמדת על דרך ההתנהגות, יש להוכיח כי הנכס החיצוני נטמע בתוך הרכוש המשותף וזאת בהתאם לנסיבותיו של מקרה ומקרה בנפרד.

כלומר, אין די בכך שבני הזוג נישאו זה לזה, אלא יש להוכיח קיומו של דבר מה נוסף, מלבד עצם קיום הנישואין, ממנו ניתן להסיק על כוונה ליצור שיתוף כאמור.

הסיבה העיקרית בגינה מקבלים בתי המשפט את טענת השיתוף הינה כאשר הוכח שבן הזוג השני, הטוען לשיתוף, ביצע גם הוא השקעות כספיות בנכס החיצוני, אשר השביחו אותו, אולם הדבר איננו מהווה תנאי הכרחי כדי להוכיח את כוונת השיתוף.

כך נקבע במסגרת תמ"ש 8575-01-10 ל.א נ' ל.י. כוונה זו ניתן להוכיח גם על ידי אמצעים אחרים, כגון כאשר בן הזוג שירש את הנכסים יוצר לגביהם כל הבטחות במצגים אקטיביים, אשר בן הזוג השני יכול להסתמך עליהם כאילו נוצרה כוונת שיתוף לגביהם.

לעומת זאת אם אותו בן זוג מקפיד באופן קבוע לשמור אותם בנפרד מבן הזוג השני ואף להסתיר ממנו כל מידע לגביהם, אזי הדבר מהווה אינדיקציה לכך שלא נוצרה כוונת שיתוף לגביהם.

בכל מקרה, ההשקעה צריכה להשביח באופן משמעותי את דירת המגורים ואין הכוונה בהשקעה קטנה יחסית, כגון סיוד או החלפת סורג או פעולות דומות אחרות שיש בהן רק כדי להיטיב את חיי היום יום בדירת המגורים ותו לא. כך נקבע לדוגמא בהליך תמ"ש 22772/00 ע.ב נ' ב.ל.ב.

מן ההלכות אשר קובעות מתי וכיצד נוצרת כוונת שיתוף לגבי נכסים שהתקבלו בירושה אצל אחד מבני הזוג, ניתן גם להסיק על הדרכים באמצעותן ניתן להגן על נכסים אלו מפני הכללתם במסגרת הרכוש המשותף בין בני הזוג במקרה והם מתגרשים.

6 דרכים להגן על נכס שעבר בירושה מפני חלוקה בגירושין

• מומלץ לערוך הסכם ממון אשר יקבע בצורה מפורשת וחד משמעית כי נכסי הירושה אינם נכללים בשום פנים ואופן בתוך הרכוש המשותף, תוך פירוט מדוקדק של פרטיהם.
• אין לתת לבן הזוג השני שום אפשרות להשקיע בנכס או להשביח אותו באופן משמעותי, אשר עלול ליצור כוונה לשיתוף לגביהם. המדובר למשל בביצוע שיפוץ נרחב בדירת המגורים על ידי בן הזוג השני או בהשתתפותו המשמעותית.
• מומלץ למדר את בן הזוג השני מהנכסים הללו באופן מוחלט ככל הניתן ולא למסור להם שום מידע או פרטים על נכסים אלו ועל הפעילות שנעשית לגביהם.
• מומלץ להקפיד של נכס אשר התקבל בירושה אצל אחד מבני הזוג ואשר טעון רישום על פי הדין, כגון נכסי נדל"ן או כלי רכב או מניות וני"ע, ירשמו בפועל על שמו של אותו בן זוג, ועל שמו בלבד.
• במידה והמדובר בכספי ירושה אזי אין להפקידם בחשבון בנק משותף, כי אם בחשבון בנק שרשום על שם בן הזוג שירש את הכספים בלבד, וזאת מבלי לתת לבן הזוג השני יפוי כח או הרשאת חתימה להשתמש בו.
• במידה ומדובר בנכסים שניתן להפקידם בכספת, כגון תכשיטים, שעונים וכו, מומלץ להפקידם בכספת פרטית ששייכת לבן הזוג שירש אותם בלבד, ובאופן לפיו רק לו יש את הגישה האליה ופרטי הקוד המוצפן שלה.

לסיכום: על פי הדין נכסי ירושה אינם נכללים ברכוש המשותף אלא אם כן נוצרה כוונת שיתוף לגביהם, אותה ניתן לבחון בצורה אובייקטיבית.

על מנת למנוע את הסיכון לפיו בית המשפט יקבע כי אכן נוצרה כוונת שיתוף כזו, וזאת למרות שבן הזוג שירש את הנכסים לא היה מעוניין בכך, מומלץ לנקוט בכל אחד מהאמצעים שפורטו לעיל וכל המרבה בהם הרי זה משובח ומשפר את הסיכויים להצליח להגן על הנכס מפני חלוקה במקרה של גירושין.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!