זאת להבדיל מבני זוג שהיו נשואים בעבר והתחתנו כדת משה וישראל. שכן, במקרה זה מניחים כי חזרתם לחיי אישות משותפים הנה על אותו בסיס של החיים הקודמים, דהיינו חיי נישואין, ועל כן המדובר בבעילת קידושין ולא בבעילת זנות.

המקור להלכה בדבר הצורך במתן גט שני לבני זוג גרושים שחזרו לחיות יחדיו זמן מה מופיע במשנה, מסכת גיטין, פ"א, ע"א: "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ב"ש אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני, ובה"א: צריכה הימנו גט שני".

המחלוקת במשנה בעניין זה נבעה מכך שלא הוכח שבני הזוג הגרושים אכן קיימו יחסי אישות בשעה שחזרו לגור יחדיו. אולם, בגמרא נפסק כי חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כלומר, חזקה שבעילתו הנה לשם קידושין ועל כן האשה שוב צריכה לקבל גט.

בהתאם לכך נפסק בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קמט:

סעיף א: "המגרש את אשתו, וחזר ובעלה בפני עדים (רמ"א: או שגלוי לכל שבא עליה, כגון שנשאה...) קודם שתנשא לאחר, בין שגירשה מן הנשואין בין מן האירוסין, הואיל ואשתו היתה, הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות... לפיכך הרי זו מקודשת קדושי ודאי, וצריכה ממנו גט שני".

סעיף ב: "נתייחד עמה בפני שני עדים, והיו שני עדים כאחד, וראו הוא והיא את העדים, אם היתה מגורשת מן הנשואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה. לפיכך היא ספק מקודשת, וצריכה גט מספק".

ההבדל בין שני הסעיפים הללו נובע מכך שבסעיף א' המדובר במקרה בו קיימים עדי ביאה, כלומר עדים שראו שבני הזוג קיימו יחסי אישות.

לפיכך ידוע במקרה כזה שהאשה מקודשת מבעלה ויש לתת לה גט שני. לעומת זאת, בסעיף ב' מדובר במקרה בו קיימים רק עדי יחוד, כלומר עדים שרק ראו שבני הזוג התייחדו, ולא ראו שהם גם קיימו יחסי אישות. לפיכך המדובר באשה שמקודשת מספק בלבד ויש לתת לה גט מספק.

עם זאת, במציאות של ימינו סביר להניח כי שני המקרים הללו אינם שכיחים במיוחד. תחת זאת מקרה שלישי, שהנו נפוץ ושכיח הרבה יותר, לפיו בני הזוג פשוט חזרו לחיות יחדיו כבעל ואישה, וזאת מבלי שיש לא עדי ביאה ולא עדי ייחוד.

לגבי מקרה זה קבע הרא"ה בדעת יחיד כי כאשר בני הזוג הגרושים חזרו לחיות יחדיו כבעל ואישה, אזי יש לומר שהאשה מקודשת, וזאת למרות שאין עדי ייחוד שיכולים להעיד על קיום יחסי אישות בין בני הזוג. שכן, במקרה כזה קיימת הנחה כללית שבני הזוג קיימו יחסי אישות ועל כן על הבעל לתת אשה גט שני.

דעת הרוב בעניין זה, כפי שהיא הובאה על ידי הריב"ש, סברה שעדיין צריך עדות נקודתית בשעת הקידושין ולא ניתן להסתפק בידיעה הכללית שהבעל בוודאי בא עליה.

עם זאת לדעת הרדב"ז, גם אם יאמר שחזרתם של בני הזוג לחיים משותפים שווה למעשה לנוכחותם של עדי יחוד, עדיין אין זה אומר שכוונתם של האיש והאישה בעת קיום יחסי האישות היתה בהכרח לשם קידושין.

זאת מאחר שההלכה לפיה חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כך שבעילתו הנה למטרת קידושין, איננה חלה על מי שאינו מקפיד על דיני נידה וטהרת המשפחה, שכן מי שאינו מקפיד באיסור נידה, שהנו איסור חמור מאד שדינו כרת, אזי ברור מאליו מכח קל וחומר שהוא אינו מקפיד גם שבעילתו תהיה לשם קידושין בלבד.

כלומר, לפי הלכה זו כאשר המדובר בזוג שאינו מקפיד על שמירת מצוות, לרבות דיני נידה וטהרת המשפחה, אזי אין חשש לקיום בעילת קידושין ואין צורך במתן גט וזאת גם כשיש עדי ביאה.

עוד צויינה דעתו של בעל שאגת האריה כפי שהיא הובאה בבית אפרים, לפיה החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות איננה רלוונטית כלל כיום, שכן המדובר בהלכה שנקבעה בתקופה קדומה בה הציבור היה מודע לאפשרות לקדש אשה באמצעות קיום יחסי אישות, וגם נהג לממש אפשרות זו.

ברם, במציאות של ימינו, בה אין מקובל עוד לקדש באמצעות ביאה, והציבור הרחב אף אינו מודע כלל לקיומה של הלכה זו, אין להחיל עוד חזקה זו. 

עם זאת נקבע כי גם כאשר אין חשש שבחיים המשותפים הייתה כוונת קידושין, אזי יש לתת גט ולו מטעמי גט לחומרא.

במסגרת תיק 1048952-1 אשר נדון בפני בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, נדון מקרה של בני זוג שגרו יחדיו מספר חודשים לאחר שהם התגרשו. לאחר הגירושין הבעל הספיק להתאסלם על מנת להינשא לאשה מוסלמית, אם כי לאחר מכן הוא ביקש לחזור ליהדות. לעומת זאת, לאשה נולדה בת מגבר אחר.

בית הדין קבע באותו תיק שאין צורך שהבעל יתן גט שני לאשה וזאת משני טעמים.

ראשית, מאחר שלא ניתן להחיל עליהם את החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, מכיוון שאין המדובר בבני זוג שלא שמרו מצוות, וזאת בפרט לאור התאסלמותו של הבעל לאחר מכן.

בנוסף, בית הדין הרבני גם הסיק מדבריו של הבעל לפיהם "ניסינו לחזור לתקופה של כמה חודשים ולא הסתדרנו" כי לא היתה לבני הזוג כל כוונה לחזור למסגרת של חיי נישואין באופן דתי, אלא לחזרה של חיים משותפים בעלמא, בלא כל כוונת קידושין.

בנוסף, בית הדין נמנע מלקבוע את הצורך במתן גט שני בשל חשש הממזרות לגבי הילדה שנולדה לאשה מגבר אחר. כלומר, כאשר לאשה נולד בינתיים ילד מגבר אחר, אזי יש להימנע ממתן גט שני בשל החשש לממזרות.

גם במסגרת התיק הרבני 890879-1 אשר נדון בפני בית הדין הרבני האזורי בחיפה, חזר בית הדין וקבע כי הכלל לפיו חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אינו חל על בני זוג שהנם פרוצים, כלומר אינם שומרי תורה ומצוות, וממילא אינם מקפידים על דיני נידה וטהרת המשפחה.

באותו תיק דובר על בני זוג שלא קיימו אורח חיים דתי אך האשה היתה נוהגת ללכת למקווה מידי פעם. בנוסף האשה העידה כי היא מדליקה נרות וכי היא ובעלה לשעבר שמרו יום כיפור.

בהתאם לכך נקבע שקיים ספק האם להחשיבם כפרוצים, שלגביהם אין צורך במתן גט שני. כתוצאה מכך נפסק כי עליה שוב לקבל מבעלה לשעבר גט ולפחות גט לחומרא.

גט שני - כן או לא? סיכום

כאשר בני זוג גרושים ממשיכים לחיות יחדיו זמן מה לאחר הגירושין על הבעל לתת לאשתו גט שני וזאת לפחות מטעמי גט לחומרא.

עם זאת, כאשר מדובר בבני זוג שאינם שומרים כלל מצוות, ובכלל זאת אינם שומרים דיני נידה וטהרת המשפחה, או כאשר קיים חשש לממזרות לגבי ילד שנולד לאשה מגבר אחר, אין צורך במתן גט כזה.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!