כלומר, סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי לא ניתן להציג בבית המשפט לענייני משפחה ראיות שהושגו באופן בלתי חוקי ותוך פגיעה בפרטיות, אלא אם כן יתקיימו אחד מהחריגים הבאים: הנפגע הסכים לכך, בית המשפט התיר זאת מטעמים מסויימים, או לפוגע ישנה על פי החוק הגנה או פטור מאחריות לפגיעה בפרטיות.

סעיף 19 לחוק הגנת הפרטיות מקנה לפוגע פטור מאחריות לפגיעה בפרטיות למי שהוסמך לעשות את מעשה הפגיעה על פי דין, או לאנשי רשויות הביטחון שביצעו את הפגיעה בפרטיות  באופן סביר במסגרת תפקידם, ולשם מילויו. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מקנה לפוגע הגנה מאחריות לפגיעה בפרטיות, במקרים הבאים:

1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

3) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות.

4) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה.

5) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.

6) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים.

7) הפגיעה הייתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי.

8) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

9) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב.

לעניין הגנת תום הלב אשר קבועה בסעיף 18(2) לחוק, קובע סעיף 20 לחוק את שלוש החזקות הבאות:

10) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב.

11) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהייתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה בסעיף 18(2).

12) חזקה על נאשם או נתבע הטוען להגנה על פי סעיף 18(2)(ב) או (ד) שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עמם; ואולם חזקה כאמור לא תחול אם הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הנאשם או הנתבע פעל בהתאם לחובה חוקית המוטלת עליו.

עוד בנושא: פריצה לתיבת דוא"ל במסגרת סכסוך על חלוקת רכוש

דוגמאות מתוך פסיקת בית המשפט במקרים של פגיעה בפרטיות

במסגרת הליך בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, נדונה השאלה האם ניתן להציג בפני בית הדין הרבני צילומים של בעל שתיעד את אשתו מקיימת יחסי אישות עם גבר זר.

בית הדין הרבני קבע שניתן להציגם, אולם, בג"ץ הפך את קביעת בית הדין הרבני. בפסק דינו, קבע בג"ץ, כי חוק הגנת הפרטיות בכלל וסעיפים 32 ו-18(2) לחוק בפרט, חלים גם על בתי הדין הרבניים, כפי שהם חלים על כל שאר ערכאות המשפט המוסמכות במדינה.

עוד קבע בג"ץ כי סעיף 32 לחוק מבוסס על איזון בין שני ערכים מתחרים: הזכות לפרטיות מול חשיפת האמת. כדי לאזן בין שני הערכים הללו, יש לשקול שני שיקולים עיקריים:

חומרת ההפרה: ככל שעוצמת ההפרה של הפרטיות היא גדולה יותר, כך גדל משקל הגנת הזכות לפרטיות בהשוואה לשיקולים הנוגדים, ולהיפך.

ערכו הראייתי של החומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות: ככל שהראייה חיונית יותר להוכחת האמת כן יגבר משקלה לעומת משקלה של הפגיעה בפרטיות, ולהיפך, בהקשר זה יש להתחשב באפשרות הקיימת להוכיח את האמת במקרה הקונקרטי באמצעות חומר שהושג כדין, או באמצעות חומר שהושג תוך פגיעה קלה יותר בפרטיות. בנוסף יש לשקול גם את הצורך להתחשב בזכויותיו של צד שלישי, שאינו צד למשפט, ואשר זכותו לפרטיות עלולה להיפגע.

במסגרת אותו תיק, החליט בג"ץ לפסול הגשת צילומים על ידי הבעל אשר צילם את אשתו מקיימת יחסי אישות עם גבר זר, וזאת מאחר והגשת תמונות אלה מהווה חדירה ופגיעה קשה מאין כמוה בפרטיותו של האדם, וכן מאחר שניתן היה להוכיח את  מעשה הכיעור של האשה, קרי, בגידתה, בדרכים חלופיות ופחות פוגעניות.

במסגרת הליך גירושין שהתנהל בהליך תיק רבני 1004240-1 פלונית נ' פלוני, וזאת בפני בית הדין הרבני בנתניה, נדונה השאלה האם ניתן להציג בפני בית הדין מסרונים ומיילים שנשלפו מהמחשב והטלפון הנייד של הבעל ללא הסכמתו.

זאת, לאור סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, אשר קובע כי העתקת תוכן של כתב כלשהו, כולל מסרים אלקטרוניים, שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הכותב או הנמען מהווה פגיעה בפרטיות. תיק זה עסק בבני זוג שחיו בנפרד מזה שנתיים. האשה הגישה כנגד הבעל תביעת גירושין, במסגרתה דרשה שהבעל ישלם את כתובתה.

הבעל התנגד לבקשה, בטענה שהוא מעוניין בשלום בית באמת ובתמים. האשה טענה  שהבעל איננו מעוניין כלל בשלום בית, מאחר שהוא נוהג כלפיה כמי שמאס ומתייחס אליה באלימות מילולית, זלזול, ובאופן מחפיר ממש, נמנע מלקיים עמה יחסי אישות במשך 4 שנים, ואף בגד בה, וכי הוא מסרב להתגרש רק מסיבות טקטיות, על מנת להשיג הישגים רכושיים, ובניהם לפטור אותו מתשלום הכתובה.

כדי להוכיח את טענותיה, ביקשה האשה להציג בבית הדין מסרוני סמס ומיילים שנשלחו על ידי הבעל לגורמים שונים, אותם היא שלפה מהמחשב והטלפון הנייד של הבעל בעת שהם עדיין גרו ביחד, וזאת ללא ידיעתו והסכמתו, ולפיכך תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות.

לטענתה, המסרונים והמיילים הללו מעידים על כוונתו של הבעל להתגרש ממנה, כוונתו להציק לה, וכי הוא המשיך להתגורר בבית עד שהם נפרדו רק בגלל הנחיות משפטיות שהוא קיבל מעורך דינו. הבעל התנגד להצגת ראיות אלו, בטענה שהם הושגו באופן בלתי חוקי.

בית הדין התייחס להלכה שנקבעה בבג"ץ 6650/04 דלעיל, ולשני השיקולים שיש לשקול בעת הדיון בסעיף 18(ב) לחוק הגנת הפרטיות, כפי שצויין לעיל, לגבי השיקול השני, בדבר הערך הראייתי של החומר שהושג שלא כדין, וציין בית הדין כי מהלכה זו עולה כי במידה וניתן להכריע בתיק גם ללא הצגת הראיות שהושגו באופן לא חוקי ותוך פגיעה בפרטיות, אזי אין מקום להציג ראיות אלו.

לפיכך, בית הדין הגיע למסקנה כי יש להתיר את הצגת המסרונים והמיילים במקרה דנן, שכן, הדרך היחידה לגילוי האמת במקרה זה, הינה באמצעות חשיפת המיילים והמסרונים הללו, תוך עימות ואימות הבעל לגביהם. ללא ראיות אלו, לא ניתן יהיה להכריע. מה גם שעצם התנגדות הבעל לחשיפתן מעידה על כך שיש לו מה להסתיר.

כמו כן, מבחינת השיקול הראשון, של חומרת הפרת הפרטיות, אזי במקרה דנן מדובר בהפרה קלה יחסית של פרטיות הבעל. להבדיל, למשל, מהצילומים מחדר המיטות כפי שאירע בבג"ץ הנ"ל, מה עוד שגם הבעל עצמו הודה שהוא חדר למחשב של האישה.

במסגרת הליך בע"מ 5264/12 אלמונית נ' אלמוני, נדון מקרה בו ביקשה אשה להציג בעלה בפני ביהמ"ש לענייני משפחה הקלטת האזנת סתר אסורה שהיא ביצעה לגבי בעלה, אשר לטענתה מוכיחה כיצד בעלה תכנן להבריח ממנה רכוש משותף ומהו היקף ההברחה.

האשה נימקה זאת בתקנה 258 י"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר קובעת כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי לקבל כראייה כל עדות שהובאה לפניו, אף כאשר זו איננה קבילה בבית משפט אחר, וכן לאור סעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, אשר מקנה לבית המשפט גמישות דיונית ביחס לדיני הראיות וסדרי הדין.

הבעל, התנגד להצגת הראייה, בטענה שהיא תפגע בזכותו לפרטיות כאמור בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ביהמ"ש העליון קבע כי תקנה 258 י"ד לתקנות וסעיף 8(א) לחוק, אכן מקנות לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב.

יחד עם זאת, ביהמ"ש העליון קבע כי אין לאשר את הצגת האזנת הסתר האסורה, מאחר והמדובר בראייה שאינה כה מהותית להוכחת טענותיה של האשה, בהתחשב בכך שנראה כי טענותיה ניתנות להוכחה בראיות אחרות, אף זאת לאור ההלכה שנקבעה בבג"ץ 6650/04 דלעיל.