אולם, זאת בתנאי שטרם הוגשה תביעה בעניינם לפני לכן בפני בית המשפט לענייני משפחה. לחילופין, הסמכות תוקנה בעניין זה לבית הדין הרבני במידה וניתנה הסכמת כל הצדדים לכך, וזאת לאור סעיף 9 לחוק השיפוט.

עם זאת, במסגרת ההלכה הותיקה שנקבעה בהליך בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי קבע ביהמ"ש העליון כי ככל שמדובר בתביעת מזונות ילדים בשם עצמם, לא ניתן לכרוך אותם בתביעת הגירושין שנדונה בפני בית הדין הרבני.

הלכה זו נבעה מהעובדה לפיה בתי הדין הרבניים נהגו לפסוק דמי מזונות ילדים בסכומים נמוכים יחסית. לפיכך, ועל מנת להבטיח שהילדים יקבלו דמי מזונות בסכום ראוי והולם, נפסק כי לא ניתן לכרוך את המזונות שלהם בתביעת גירושין שנדונה בפני בית הדין הרבני.

ביהמ"ש העליון הבהיר שיש להבדיל בין תביעה של ההורה להשבת הוצאותיו שלו למזונות הילדים, שניתן לכרוך אותה בתביעת הגירושין שמוגשת בפני בית הדין הרבני, לבין אפשרות התביעה העצמאית של הילדים בשם עצמם למזונות, שלא ניתן לכרוך אותה בתביעת הגירושין, ושהינה בסמכות הבלעדית של בית המשפט לענייני משפחה.

במקרה הראשון מדובר בתביעה בין ההורים לבין עצמם, שממילא משמשים כבעלי הדין המתגרשים בפני בית הדין הרבני, ואילו במקרה השני מדובר בתביעה בין הילד, שאינו אחד מבעלי הדין שעניינם נידון בפני בית הדין הרבני, לבין ההורה הנתבע.

גם בהליך ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי נקבע כי סמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית־המשפט המחוזי בשמם הם.

במסגרת הליך בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול קבעה כב' השופטת נאור כי ניתן לכרוך תביעת מזונות הילדים בתביעת הגירושין, כאשר התביעה נכרכה כדין, או כאשר שני הצדדים הסכימו לכך או כאשר מדובר בסמכות נלווית, נמשכת, אך זאת בתנאי שהדבר נעשה בהסכמת הצדדים.

ברם, בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה שניתנה לאחר מכן, התעוררה מחלוקת האם המדובר היה באימרת אגב בלבד של השופטת, אשר איננה מחייבת, או שמא דבריה אכן שינו את ההלכה שנקבעה בפרשת שרגאי.

כב' השופטת נאור שבה וציינה כי ניתן לכרוך את מזונות הילדים בתביעת הגירושין גם במסגרת הליך בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול.

אולם כפי הנראה, היא לא התכוונה לשנות את הלכת שרגאי, מאחר שמיד לאחר קביעתה זו היא שבה ומזכירה את הלכת שרגאי: "כידוע תביעה להשבת הוצאות שהוציא הורה בגין מזונות הילדים יכולה להיכרך בתביעת הגירושין. ואולם, תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין".

קראו בהרחבה: בית הדין הרבני קבע הפחתת מזונות ילדים במשמורת משותפת

במסגרת הליך בג"ץ 5933/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, ציין השופט הנדל כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה".

עם זאת השופט הוסיף והבהיר כי למרות הגשת תביעת המזונות אל בית הדין הרבני: "תביעת מזונות עצמאית של קטין, יכול שתידון בבית המשפט לענייני משפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני".

בעקבות זאת, הוגשה בקשה לדיון נוסף במסגרת דנג"ץ 6454/14 פלונית נ' פלוני בטענה כי יש בפסק דינו של השופט הנדל, המאפשר כריכת מזונות ילדים, משום שינוי הלכה העומדת בסתירה להלכת שרגאי הקודמת של בית המשפט העליון מקדמת דנא, בלא שהוקדש לשם כך דיון ממצה ומספק.

ברם, נשיא ביהמ"ש העליון דאז השופט גרוניס, דחה את הבקשה, והבהיר כי למעשה אין סתירה בין האמירות השונות ולא שונתה ההלכה העקרונית בנושא זה:

"בפסק־הדין לא נקבעה הלכה חדשה ... בפסק־הדין אף לא נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, כנטען על־ידי העותרת. כפי שנפסק, ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים (ראו, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי ...). אולם, עוד כפי שנפסק, כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על־ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא, איפוא, במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול הילדים (שם; וראו גם, בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי... בג"ץ 8533/13)".

כלומר, כב' השופט גרוניס הבהיר כי למעשה לא חל כל שינוי בהלכת שרגאי וככל שניתן לכרוך את סוגיית מזונות הילדים בתביעת גירושין שמוגשת בפני בית הדין הרבני, אזי המדובר בתביעה הורה להשבת הוצאותיו שלו בגין מזונות הילדים, להבדיל מתביעתה העצמאית של הילדים עצמם למזונותיהם שלהם, שאותה ניתן להגיש בפני בית המשפט לענייני משפחה.

יחד עם זאת, התעוררה השאלה, מה קורה במידה ואחד ההורים אכן כרך כבר בתביעת הגירושין שלו שבפני בית הדין הרבני את תביעת השבת מזונותיו להוצאות הילדים, ולאחר מכן הילדים מגישים תביעת מזונות עצמאית בשם עצמם בפני בית המשפט לענייני משפחה, תוך שהם מבקשים לשנות את ההסכמות שאליהם הגיעו ההורים לגבי מזונות הילדים במסגרת הדיון בפני בית הדין הרבני.

קראו בהרחבה: מזונות ילדים מן העיזבון

האם הדבר אפשרי בכל מקרה?

בפסק דינו בהליך דנג"ץ 6454/14 מפנה השופט גרוניס לפסק הדין שניתן ע"י השופט עמית במסגרת הליך בג"ץ 4407/12 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול, אשר דן בשאלה באילו תנאים ניתן להגיש תביעת מזונות עצמאית בשם הקטין בפני בית המשפט לענייני משפחה אשר תביא לפתיחה מחדש של הסכמות באשר למזונות הקטין שאליהן הגיעו הוריו בבית הדין הרבני.

פסק דין זה מסמל את מעבר גישת ביהמ"ש העליון מהמבחן הפרוצדורלי למבחן המהותי. בעוד שבעבר על פי המבחן הפרוצדורלי, דרישת הסף לפתיחת דיון מחודש בבית המשפט לענייני משפחה בנושא מזונות היתה אחת בלבד, שתביעת המזונות המחודשת הוגשה על ידי הילדים או בשמם, הרי מעתה בית המשפט מאמץ את המבחן המהותי, שמטרותיו הנן שמירה על טובת הילדים, יעילות הדיון והכיבוד ההדדי בין הערכאות.

קראו בהרחבה: האם העובדה שהגרושה מתגוררת עם בן זוג משפיעה על מזונות הילדים?

בהתאם לכך, כדי לחזור ולדון בסוגיית מזונות הילדים על בית המשפט לענייני משפחה להשתכנע שבית הדין הרבני לא קיים דיון ענייני לגבי ההסכם שנערך בין בני הזוג בעניין מזונות הילדים או במידה והתקיים דיון כזה אך החלטת ביה"ד הרבני שניתנה בסופו קיפחה את הילדים.

השופט עמית נימק זאת בכך שתביעת המזונות העצמאית כביכול של הקטין למעשה אינה עצמאית כלל. ההבחנה בין הקטין לבין ההורה המייצג אותו היא לעתים קרובות פיקציה.

התביעה הראשונה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין וגם התביעה השנייה מוגשת על ידי ההורה בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת בכובע של תביעה עצמאית.

כתוצאה מכפילות הדיונים במזונות הילדים, נגרמים חסרונות אשר פוגעים הן במערכת המשפט והן בטובת הקטין ובהוריו: פגיעה בעקרון מעשה בית דין, היעדר סופיות הדיון, ריבוי הליכים ועומס על בתי המשפט, היעדר וודאות ויציבות ואי כיבוד הסכמים.

כלומר, גם לאחר הגשת תביעת הורה להשבת הוצאות מזונות ילדים בפני בית הדין הרבני, עדיין שמורה זכותם של הילדים להגיש תביעה עצמאית אל בית המשפט בעניין מזונותיהם.

יחד עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה יכנס לבדיקת התביעה לגופה רק אם יתברר לו כי לא התקיים בביה"ד הרבני דיון ענייני לגופם של ענייני מזונות הקטינים, או במידה שהתקיים דיון אך הסתבר שהילדים קופחו בהחלטתו של בית הדין הרבני.

במסגרת התיק הרבני 1066696-8 פלוני נ' פלונית ציין בית הדין הרבני כי למעשה, אין הבדל משמעותי בין תביעת ההורה להשבת הוצאותיו בדבר מזונות הילדים שהוגשה לבית הדין הרבני, לבין תביעת מזונות ילדים ישירה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה.

יתרה מכך, בפועל מוסד התביעה העצמאית של הקטין הפך לכלי ניגוח בבתי הדין הרבניים וניסיון על ידי מי מהצדדים לעיקור פסיקותיו בנושאי מזונות הילדים באמצעות פתיחת מערכה מחודשת בבית המשפט, והפעם בכסות האפוטרופסות על הקטין ובשמו.

לפיכך, כאשר הוגשה תביעת מזונות כרוכה בבית הדין הרבני, על דרך הכלל, על בית המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לתביעת מזונות מאוחרת ומקבילה המוגשת אליו לרוב על ידי ההורה המשמורן בשם הילדים.

רק אם נוכח בית המשפט לדעת באופן פוזיטיבי, כי בסופו של הליך עניינם של הילדים לא נדון בבית הדין הרבני כנדרש, או שההחלטה בעניינם מקפחת אותם, שאז באה מקומה הראוי של תביעת המזונות העצמאית כדי להגן עניינם של הקטינים.

סמכות בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים - לסיכום

ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים במסגרת תביעת גירושין שמוגשת בפני בית הדין הרבני, אולם יש להגדירה כתביעת ההורה המשמורן להשבת הוצאות מזונות הילדים, ולא כתביעת מזונות ישירה ועצמאית מטעם הילדים עצמם כלפי ההורה.

במקרה כזה ניתן יהיה להגיש לאחר מכן גם תביעת מזונות עצמאית בשם הילדים בפני בית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט יזדקק לה רק במידה ויסתבר שבית הדין הרבני הרבני לא קיים דיון ענייני לגופם של ענייני מזונות הקטינים, או במידה שהתקיים דיון כזה אך הסתבר שהחלטת בית הדין הרבני שניתנה בסופו קיפחה את הילדים.

עדכון ספטמבר 2019: הלכה של בית המשפט העליון קובעת כי סמכות הדיון בנושא מזונות ילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בלבד!