במסגרת הליך רע"א 3154/94 עאסי נגד עאסי, קבע ביהמ"ש העליון כי משמעות הביטוי המעוניין בדבר כאמור בסעיף 67 לחוק הירושה, רחבה משל הביטוי הנוגע בדבר הנזכר בסעיף 155 לחוק.

ביהמ"ש הבהיר כי הנוגע בדבר הוא מי שטוען לזכות הנאה ישירה בעזבון כיורש על פי דין או כזוכה על פי צוואה, בעוד  שהמעונין בדבר, יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה עקיפה מן העזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור.  

כלומר, על פי הפסיקה המעוניין בדבר איננו כל אדם שחש שיש לו עניין כלשהו בהתנגדות לצוואה, אלא עליו להיות בעל זכות ישירה או עקיפה בצוואה או בנכסיה. לדוגמא, נושה שיש לו זכות ישירה בנכסי העזבון מכח חוב של המצווה, או יורש על פי הדין שמשום מה נושל מהצוואה.

בכל מקרה, מומלץ תמיד להתייעץ עם עורך דין מנוסה בדיני משפחה לפני שפנים להגשת התנגדות, ולו לצורך בדיקת התנאים המקדימים שהנם אבן הדרך הראשונה שיש לחצות לפני הגשת כל התנגדות.

תנאים מקדמיים נוספים להגשת התנגדות לקיום צוואה

קיום עילה מוצדקת להתנגדות: על המתנגד להציג עילה מוצדקת לפני ולצורך הגשת ההתנגדות לקיום הצוואה. עילה אשר מוכרת על פי הדין. בשל עקרון העל בדבר כיבוד רצון המצווה, דיני הצוואות בארץ אינם מכירים בטענות המבוססות על חוסר צדק, חוסר הגינות, קיפוח וכדומה כעילות שמוכרות על פי החוק ועל כן לא די בתחושות כאלו כדי להגיש התנגדות לקיום הצוואה.

עילות התנגדות שמוכרות על פי החוק הנן לדוגמא, עילות בגין פגמים טכניים שנפלו בעת עריכת הצוואה, כגון העדר חתימת המצווה או העדר תאריך, או פגמים מהותיים כגון הפעלת השפעה בלתי הוגנת על המצווה אשר פגעה ברצונו החופשי והאמיתי.

קיום ראיות המבססות ומוכיחות את עילת ההתנגדות: נטל הראייה לגבי קבלת ההתנגדות לצו קיום הצוואה מוטל על המתנגד, וזאת בהתאם לעיקרון הכללי לפיו המוציא מחברו עליו הראיה.

לפיכך, לא די בכך שהמתנגד מציג עילת התנגדות מוכרת על פי החוק, אלא עליו גם לבססה ולהוכיחה באמצעות ראיות מוצקות וכבדות משקל.

שכן בשל אותו עקרון העל בדבר כיבוד רצון המצווה, הנחת המוצא הנה שהצוואה כשרה ותקפה, ולפיכך מי שמתנגד לקיומה צריך להוכיח את עילת ההתנגדות שלו שאכן נפל בה פגם כלשהו אשר מצדיק את פסילתה או ביטולה, באמצעות ראיות כבדות משקל.

כל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מי שביקש את קיום הצוואה וזאת כפי שנקבע בהליך דנ"א 1516/95 מרום נ' היועהמ"ש לממשלה.

יחד עם זאת, קיים הבדל מהותי בעניין נטל הראיה בין עילה המבוססת על פגם טכני לבין עילה המבוססת על השפעה בלתי הוגנת:

במידה והמתנגד הוכיח קיומה של חזקה לכאורה בדבר הפעלת השפעה בלתי הוגנת על המצווה, עובר נטל הראיה אל מי שמבקש את קיום הצוואה, באופן לפיו עליו לסתור חזקה זו. יחד עם זאת, נטל השכנוע עדיין מוטל על כתפי המתנגד ואיננו מוסר ממנו לעולם.  

אולם, במידה והמתנגד הוכיח כי נפל פגם טכני בצוואה, מתהפך נטל הראיה, באופן לפיו על מי שביקש את הצו לקיום הצוואה להוכיח כי חרף הפגם הטכני האמור, הצוואה עדיין משקפת את רצונו החופשי האמיתי של המצווה, וזאת בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.

סוג הערכאה המשפטית והדין המהותי לבירור ההתנגדות: הסמכות השיפוטית בארץ לדון בענייני ירושה מוקנית לבתי המשפט לענייני משפחה, אשר פוסקים לפי הדין האזרחי-חילוני, ולחילופין, לבית הדין הרבני אשר פוסק לפי הדין הדתי-העברי. כלומר, לשתי הערכאות הללו קיימת סמכות מקבילה לדון בנושאים אלו.

יחד עם זאת, קיים הבדל מהותי ביניהן, מאחר שבית הדין הרבני מוסמך לדון בנושאים אלו רק במידה וכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך, וזאת בהתאם לסעיף 155 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. לעומת זאת אין הדבר דרוש במקרה של תביעה בבית המשפט לענייני משפחה.

על המתנגד, איפוא, לקחת בחשבון גם את סוג הערכאה המשפטית שתדון בהתנגדות, ולהציג את ההתנגדות שלו בהתאם לדין המהותי שלפיו היא דנה.

סעדים: על המתנגד להגדיר לעצמו מלכתחילה אילו סעדים הוא מבקש להשיג מבית המשפט באמצעות הגשת ההתנגדות שלו. חשוב להקפיד כי המדובר בסעדים שבית המשפט אכן מוסמך לתת על פי החוק ולא מעבר לכך.

לסיכום, הבנת הנושא ובדיקה יסודית לגבי התנאים המקדימים להגשת התנגדות לצוואה, הנם אבן דרך חשובה שיש לחצות לפני שמקבלים החלטה בנושא. בחינת הנושא לעומק, ביחד עם עורך הדין שלך הנה בגדר הכרח, הן לפי דרישות החוק והן לפי פסיקות קודמות.

קריאה נוספת: אישור צוואה של קשיש אשר הותיר את כל רכושו למטפלת