רגע לפני שמתגרשים
חשוב לגבש אסטרטגיה
שתתאים בדיוק לך:
פנו אלינו
אולי תתפלאו לשמוע, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר הליכי גירושין מלווים בתביעות הדדיות בגין לשון הרע, בעקבות פרסומים כאלה ואחרים של בנ הזוג המסוכסכים.
לשון הרע מוגדרת בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, כדבר אשר פרסומו אשר עלול להשפיל, לבזות, להעליב, או לפגוע באדם בעיני הציבור.
החוק אוסר על פרסום לשון הרע ומגדיר אותו כעוולה נזיקית, ואף כעבירה פלילית בנסיבות מסויימות.
מי שפרסם לשון הרע בניגוד לחוק עלול לשלם לנפגע פיצויים כספיים משני סוגים: (א) פיצוי בכפוף להוכחת נזק, ללא הגבלה בסכום, כאמור בסעיף 7 לחוק, (ב) פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסך של 50,000 ₪, ואף עד לסך של 100,000 ₪ במידה והוכחה כוונה לפגוע, כאמור בסעיף 7א לחוק.
על מנת שהביטוי המבזה אכן יוכר כפרסום לשון הרע, עליו להיעשות בעל פה, בכתב, בצליל, וכדומה, וכן עליו להגיע לאדם אחד נוסף זולת הנפגע, מושא הפרסום, כאמור בסעיף 2 לחוק.
לפיכך, במידה והביטוי המבזה נאמר למשל, בשיחה סגורה בין המפרסם לנפגע בלבד אין המדובר בפרסום לשון הרע.
בנוסף, השאלה האם הביטוי הינו אכן מבזה ופוגע תיבחן באופן אובייקטיבי, על פי מבחן האדם הסביר, ולא באופן סובייקטיבי, על פי הרגישות הספציפית של הנפגע מושא הפרסום.
מטבע הדברים כאשר בני זוג נקלעים להליכי גירושין, המדובר בהליכים טעונים ונפיצים מאד מבחינה רגשית. לפיכך, לא פעם הליכים אלו כרוכים בהטחת האשמות וביטויים מבזים זה בזה, במיוחד כשהדברים נאמרים בלהט הרגשות ובמהלך ויכוח סוער בין השניים, אשר עלולים לעלות כדי לשון הרע ולהעמיק את הסכסוך בין בני הזוג.
אחת הדוגמאות לעילות להגשת תביעת לשון הרע על ידי בעל כנגד אשתו הנה בגין הגשת תלונת סרק או תביעת סרק נגדו בגין אלימות במשפחה.
למרבה הצער, קיימת תופעה לפיה ישנן נשים נוקטות בהליכי סרק כנגד הבעלים שלהן במסגרת הליכי הגירושים המתנהלים ביניהם, וזאת במטרה להזיק למוניטין שלו ו/או להכפיש את שמו של הבעל בפני בית המשפט, ובכך להגביר את כושר המיקוח שלהן כלפיו.
כך למשל, חלק מהן מגישות בקשה לקבלת צו הגנה כלפי הבעל בהתאם לסעיף 2(א) לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991.
אין חולק שתלונת סרק כנגד הבעל עלולה לפגוע בו מבחינות רבות: רגשית, חברתית, כלכלית ואף מקצועית. במידה והתלונה עולה כדי פרסום לשון הרע, יוכל הבעל להגיש תביעת לשון הרע כנגד אשתו בפני בית המשפט לענייני משפחה, ולתבוע ממנה פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך.
דוגמא נוספת הינה כאשר אחד מבני הזוג מטיח בבן זוגו קללות וגידופים במקום עבודתו של בן הזוג הנפגע וזאת בפני קולגות ו/או לקוחות שלו.
כך, לדוגמא, במסגרת הליך תמ"ש 314827/96 פלוני נ' פלונית חוייבה אישה שהתפרצה לקליניקה של בעלה הרופא, וגידפה אותו בפני כל הנוכחים במקום, לרבות פציינטים שלו, בכינויים כגון הומו וסוטה מין, בתשלום פיצויים בסך של 100,000 ₪.
עם זאת, לא כל אמירה פוגענית שנאמרת בין בני הזוג מהווה פרסום לשון הרע. שכן, במידה והדברים הפוגעניים נאמרו במסגרת שיחה אישית בין בני הזוג, כפי שלרוב הדברים נאמרים, אין המדובר בפרסום לשון הרע.
לעומת זאת, במידה והדברים הופצו על ידי אחד מבני הזוג באינטרנט באמצעות בפייסבוק או בין שכנים ומכרים, אזי המדובר בפרסום לשון הרע אשר אסור על פי החוק.
קראו בהרחבה על 10 דברים שאסור לעשות בזמן הליך גירושין!
תביעת לשון הרע בין בני הזוג תידון בפני בית המשפט לענייני משפחה אשר בהתאם לסעיף 3(א) לחוק חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 מוסמך לדון בענייני משפחה.
ענייני משפחה מוגדרים בסעיף 1(2) לחוק, בין היתר, כתובענה אזרחית בין אדם לבין בן משפחתו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, ומכאן שהם כוללים גם תביעות לשון הרע בין בני משפחה, ולרבות בין בני זוג, בין אם הם נשואים ובין אם הם ידועים בציבור, כאמור בסעיף 1(2)(א) לחוק.
מבחינת הדין המהותי, תביעת לשון הרע בין בני זוג המתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה, אמורה להתנהל כשם שתביעת לשון הרע מתנהלת בבית משפט השלום, המחוזי או העליון.
עם זאת, מבחינת סדרי הדין והראיות, ההליך בבית המשפט לענייני משפחה מתנהל בצורה הרבה פחות פורמלית ונוקשה, וזאת לאור סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, אשר קובע כי "בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות".
בהתאם לכך, יהיה על בן הזוג שהגיש את תביעת לשון הרע, להוכיח שהביטוי הפוגע שבן הזוג השני אמר לגביו, הינו אכן בגדר לשון הרע, על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ושהוא אכן פורסם כדין, כאמור בסעיף 2 לחוק.
מנגד, בן הזוג הנתבע יוכל להעלות טענות הגנה מבין אלו הקובעות בחוק כגון טענת אמת בפרסום, כאמור בסעיף 14 לחוק, או טענת תום הלב כאמור בסעיף 15 לחוק.
טענת ההגנה אמת בפרסום הינה טענה הידועה גם בכינויה כטענת אמת דיברתי. המדובר בטענה לפיה הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
טענת הגנת תום הלב מעניקה הגנה למי שעשה את הפרסום בתום לב, כלומר האמין באמיתות הפרסום, ופרסמו שלא מתוך כוונה לפגוע, וכן כאשר הפרסום נעשה באחת מהנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק.
לדוגמא, כאשר הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של המפרסם, כאמור בסעיף 15(3) לחוק, או כאשר הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן, כאמור בסעיף 15(10) לחוק.
עם זאת, גם את טענות ההגנה יש להוכיח כדבעי. כך, לדוגמא, במסגרת הליך תמ"ש 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני הוגשה תביעת לשון הרע על ידי אישה כנגד פרסום מבזה שבעלה פרסם אודותיה בפייסבוק.
הבעל טען, בין היתר, כי הפרסום נעשה כדי לגנות / להכחיש הוצאת דיבה קודמת, כאשר האישה הציגה אותו במשך שנים רבות כאב שלא מפרנס את משפחתו, ולפיכך עומדת לו הגנה לפי סעיף 15 (10) לחוק.
ברם, בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי לא הוכחה כל לשון הרע קודמת שנעשתה מצידה של האישה כלפי הבעל, וכי בכל מקרה, אין בתוכן לשון הרע של הבעל אשר פורסמה בפייסבוק, כל התייחסות ללשון הרע שנאמרה כביכול ע"י האישה קודם לכן.
קריאה נוספת: