רגע לפני שמתגרשים
חשוב לגבש אסטרטגיה
שתתאים בדיוק לך:
פנו אלינו
סעיף 11 לחוק הירושה תשכ"ה-1965, כאשר מדובר בירושה על פי דין, אשת המנוח זכאית לרשת לפחות מחצית מעזבונו של המנוח וכן לרשת את את המיטלטלין, כולל מכונית נוסעים, אשר שייכים לפי המקובל ולפי הנסיבות למשק הבית המשותף לה ולמנוח.
בהקשר זה התעוררה השאלה מה קורה במקרה בו המוריש נפטר בשעה שהוא חפץ להתגרש מאשתו, וכאשר הליך מסירת הגט לאשתו לא הושלם רק מאחר ואשתו סירבה לקבל את הגט או שנבצר ממנה לקבל את הגט היות והיא לוקה בנפשה.
האם גם במקרה כזה תוגדר אותה אישה כבת זוג או אלמנה אשר זכאית לרשת את המנוח?
בסוגיה משפטית מעניינת זאת נעסוק בהרחבה בכתבה שלפניך ונביא דוגמאות מתוך פסקי דין והכרעות רלוונטיות של בית הדין הרבני בסכסוכים דומים שהגיעו לפתחו. ראוי להדגיש כי למרות פסיקתו של בית הדין הרבני, חשוב לבדוק כל מקרה לנסיבותיו הוא בטרם קבלת החלטות ורצוי לפנות לשם כך לעורך דין מנוסה המתמחה בהליכי גירושין.
שאלה זו התחדדה בפסיקה במקרים בהם המנוח נשא אישה שניה בחייו, לאחר שנבצר ממנו להתגרש מהאישה הראשונה מהסיבות שתוארו לעיל, כך שבעת פטירתו היו לו שתי אלמנות לכאורה.
עקרונית, במקרה כזה צריך לחול סעיף 146 לחוק הירושה אשר קובע כי: "אדם שבמותו היה נשוי ליותר מאישה אחת, מה שמגיע לבן-זוג בירושה על פי דין יחולק בין אלמנותיו בשווה".
כלומר, כאשר המנוח היה נשוי בו זמנית לשתי נשים בחייו, אזי לכאורה יש לחלק את חלק העיזבון המגיע לבת הזוג של המנוח בחלקים שווים בין האישה הראשונה והאישה השניה.
יחד עם זאת, בנסיבות בהן המנוח חדל למעשה מלקיים קשר נישואין וזוגיות עם האישה הראשונה ונבצר ממנו להתגרש ממנה רק בשל סרבנותה או לקות נפשה, אזי מתעוררת השאלה האם מן הראוי גם במקרה כזה ראוי ששתי הנשים תירשנה אותו או שמא רק האישה השניה שעמה הוא קיים למעשה קשר זוגי ערב פטירתו, זכאית לרשת אותו.
במסגרת הליך ע"א 247/97 סבג נ' סבג אשר התנהל בפני בית המשפט העליון, נדון מקרה בו המנוח קיבל מבית הדין הרבני היתר נישואין המרשה לו לשאת אישה שניה, וזאת לאחר שאשתו הראשונה סירבה לתת לו גט.
בית המשפט העליון הבחין בין מקרה בו היתר הנישואין ניתן במצב בו האישה הראשונה סירבה לתת את הגט לאחר שבית הדין הרבני ביקש לכפות אותו עליה, לבין מקרה בו הוא ניתן במצב בו האישה הראשונה סירבה לתת את הגט, מבלי שבית הדין הרבני ביקש לכפות אותו עליה.
במקרה הראשון יש לראות באישה הראשונה, לצורך דיני הירושה, כגרושה שאין לה זכויות בירושתו של המנוח ועל כן רק האישה השניה תהיה זכאית לרשת את המנוח.
לעומת זאת במקרה השני, האישה הראשונה לא תיחשב כגרושתו של המנוח אלא כאלמנתו ועל כן היא תהיה זכאית לרשת המנוח יחד עם האישה השניה, וזאת בחלקים שווים ביניהם.
באותו תיק בית הדין הרבני לא ביקש לכפות על האישה את הגט, לאחר שהסתבר בדיעבד שיש לה טענות מוצדקות כלפי הבעל, הואיל והוא לא קיים את חיוביה כלפיו לגבי תכולת דירתם המשותפת בהתאם לפסק דין של בית הדין הרבני שניתן בעניינם.
בהתאם לכך קבע בית המשפט העליון כי שתי נשותיו של המוריש זכאיות לרשת את עזבונו של המנוח וזאת בחלקים שווים ביניהם.
יחד עם זאת ולאור לשון סעיף 11 לחוק הירושה, אשר קובע כי בת הזוג של המוריש נוטלת בנוסף למחצית העיזבון גם את המיטלטלין אשר שייכים לפי המקובל ולפי הנסיבות למשק הבית המשותף, ומאחר שברור היה שרק האישה השניה ניהלה עם המנוח משק בית משותף בשנים האחרונות לחייו, אזי נקבע כי רק האישה השניה זכאית לחלק במיטלטלין של המנוח, בעוד שלאישה הראשונה אין כל זכות בהם.
במסגרת הליך ת"ע 541/08 אשר התנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, נדון מוריש אשר קיבל היתר מבית הדין הרבני לשאת אישה שניה, לאחר שנבצר ממנו למסור גט לאשתו הראשונה, הואיל והיא לקתה הנפשה.
כתוצאה מכך היו למנוח בעת פטירתו שתי אלמנות לכאורה, אשר התחרו ביניהן לגבי חלק העיזבון המגיע למי שמוגדרת כבת זוג על פי החוק.
בית המשפט קבע כי למרות שהמנוח לא התגרש מאשתו הראשונה ומאחר והיא נותרה נשואה לו באופן פורמאלי בלבד, היא לא תיחשב כבת הזוג של המנוח לצרכי חוק הירושה, ודי בכך כדי לשלול את זכותה לרשת אותו.
לאור האמור לעיל, דומה כי השאלה באם אשת איש שלא חיה עמו ערב פטירתו תהיה זכאית לרשת אותו נקבעת לאו דווקא בהתאם למעמד הפורמלי של קשר הנישואים ביניהם, אלא בהתאם לתוכנם המהותי ונסיבות המקרה.
עוד בנושא: בית הדין הרבני חייב אשה לתת גט לבעל עגון