השופט ברק הגדיר זאת במילים הבאות:

"השאלה הנה, אם ראוי הוא - כעניין של מדיניות משפטית - לאפשר למצווה לשלוט על גורל עזבונו למשך זמן רב אחרי מותו. זוהי השאלה הקלאסית של "שליטת המת על החיים" (mortmias) או כוחה של "היד המתה" (mortua manus)  או בלשונו של השופט י' קיסטר "שלטון הרפאים". כך נקבע על ידו בהליך רע"א 3130/05 יורשי המנוחה א.ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עיזבון המנוחה מ.ר. ז"ל.

כפי שציין השופט ברק, הביטוי שלטון הרפאים הוטבע לראשונה בפסיקה על ידי השופט קיסטר וזאת במסגרת הליך בר"ע 108/75 גרייבר נ' גרייבר.

תיק זה עסק בצוואתו של מנוח בשם יוסף גרייבר, אשר הוריש את כל רכושו לאשתו ולשלושת בניו, מתוכם הוא הוריש לבנו גד את החלק הגדול ביותר. יחד עם זאת, האב המנוח התנה את ההורשה לבנו גד בכך שאם הוא יתגרש מאשתו, אזי הוא ינושל מהירושה וחלקו בירושה יועבר לילדיו.

ברם, גד הפר את התנאי והתגרש מאשתו וזאת אף בטרם חלפה שנה ממותו של אביו. לאחר הליך הגירושין, גרושתו הגישה תביעה להעברת חלקו לילדיהם, תביעתה התקבלה ועקב כך הוא נושל מהירושה של אביו.

גד הגיש ערעור בפני בית המשפט העליון בטענה לפיה יש לבטל את התנאי בצוואת אביו מאחר והוא פוגע בחירותו ולמעשה מכתיב לו את אורח חייו.

בית המשפט העליון דחה את ערעורו בטענה לפיה בכל צוואה קיים למעשה שלטון הרפאים של המת וכי במקרה הנדון צוואת האב לא חרגה מהמותר.

כך פסק בית המשפט בפסק דינו המרתק:

"אין לבנו של מוריש כל זכות לדרוש שאביו יצווה לו משהו ... אף אם נראית הצוואה כבלתי סבירה בעיני המתנגדות, הרי שחזקה שמשקפת היא את רצונה וכל טיעון בדבר אי סבירות הצוואה חותר למעשה תחת אותו עקרון של "כיבוד רצון המת". אין צורך לומר כי אדם רשאי לצוות את רכושו כרצונו, וחוק הירושה אף אינו מגביל את חירותו של מצווה להפלות בין ילדיו".

בית המשפט העליון חזר וקבע בהליך ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק כי "עקרון יסוד הוא במשפט הצוואות – והוא ראשון ומעלה בין הנעלים – כי "מצווה לקיים דברי המת". מכירים אנו בזכותו של אדם – ואדם הוא כל אחד מאיתנו – לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מוות, וכי על פיו יישק דבר ... נכבד רצונו של אדם בצוואתו, ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח, אף אכזרי ככל שיהיה".

מקרים בהם ניתן להגביל את שלטון היד המתה

בצד עקרון כיבוד רצון המת, קיימת בכל זאת רתיעה מסויימת במסגרת חוק הירושה מרעיון שלטון המת על החי, ושאיפה להגביל אותה בנסיבות מסויימות.

כך לדוגמא, קובע סעיף 42 לחוק הירושה בדבר יורש אחר יורש, כי "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון, השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר".

בהליך ע"א 8704/99 בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים, הבהיר ביהמ"ש העליון כי מסעיף זה אנו למדים כי אין המוריש רשאי לקבוע קביעות עתידיות עד אין סוף, אלא הוא רשאי לצוות מה ייעשה ברכושו רק בנוגע לשני יורשים, חוץ מאשר במקרה שיורש שלישי, או יורשים נוספים שאחריו, היו בחיים בשעת עשיית הצוואה.

עוד הובהר כי סעיף זה מתייחס לשאלת גבול כוחו של המוריש לשלוט על נכסים מקברו וכי הרתיעה משלטון המת על החי Dead hand, או שלטון רפאים, מבוססת על מספר סיבות.

סיבות אלו עוסקות בעיקרן בטענות כלכליות של הפיכת נכסים לנכסים מוגבלים מבחינת עבירותם וסחרותם, ובדבר מניעת החלטות בנוגע לנכסים ומה יעשה בהם על ידי אנשים חיים, כך שגורלם של נכסים נקבע בנקודת זמן מסוימת שאינה יכולה לקחת בחשבון את מצב הדברים בעתיד.  

הוראות נוספות של חוק הירושה אשר עוסקות בזכות המנוח לקבוע תנאים לקבלת הירושה במסגרת צוואתו קבועות במסגרת סעיפים 43–45 לחוק הירושה.

סעיף 43 לחוק הירושה בדבר יורש על תנאי דוחה, קובע שהמצווה רשאי לצוות שהיורש יזכה בחלקו בירושה רק בהתקיים תנאי מסויים או בהגיע מועד מסויים.

סעיף 44 לחוק הירושה, בדבר יורש על תנאי מפסיק, אשר קובע כי המצווה יחדל מלהנות מלזכות בחלקו בירושה בהתקיים תנאי מסויים או בהגיע מועד מסויים.

סעיף 45 לחוק הירושה בדבר חיובי יורש, קובע שהמצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העיזבון.

על רקע הסעיפים התעוררה בפסיקה השאלה כיצד יש לפרש הוראה בצוואה אשר מטילה על היורש חיוב כלשהו.

שאלה זו נדונה בין השאר במסגרת הליך ע"ש (י-ם) 39/84 גלעד ספרמן ואח' נ' הממונה על המרשם. תיק זה עסק בצוואה של מנוחה שהורישה דירה לבנה בתנאי שהוא לא ימכור אותה לדייר שמתגורר בה.

רצה הגורל ו-6 שנים לאחר פטירתה העביר בנה את הדירה לבנו, אשר מכר בו ביום את הדירה לדייר שהתגורר בה. מכירת הדירה באמצעות בנו של בנה של המנוחה עוררה את השאלה האם המדובר בעקיפה של החיוב שהטילה המצווה על בנה  בדבר אי מכירת הדירה לדייר שמתגורר בה ולמעשה הפרה של חיוב זה.

בית המשפט קבע שיש לפרש את התנאים שמגבילים את כוחו של היורש להשתמש בנכסים שהוא מקבל בעיזבון באופן מצומצם ולא להרחיב את תחולתם.

כך נכתב בפסק הדין החשוב:

"מוטב לפרש צוואה בצורה דווקנית ולהגביל, למימדים סבירים, את שליטת המתים על החיים ... האיסורים שקבעה המנוחה – איסורים אישיים המה, ואין הם מהווים שיעבוד או הגבלה לצמיתות על זכויות הבעלות בדירות שאליהן התייחסו”.

בהתאם לכך נקבע שמכירת הדירה באמצעות בנו של היורש איננה מהווה עקיפה אסורה של התנאי שקבעה המנוחה בצוואתה.

מקרים נוספים שנדונו בפסיקה קבעו אף הם שיש לתחום ולהגביל את שליטת המתים על החיים בנסיבות מסויימות.

כך לדוגמא נקבע לגבי צוואה שבמסגרתה הוריש איש אמיד את כל רכושו הרב לאשתו השניה וזאת בתנאי שהיא לא תינשא לבן זוג אחר לאחר לכתו לעולמו וכי אם היא בכל זאת תינשא לאדם אחר, יעבור כל הרכוש שהוא הוריש לה לילדיו מנישואיו הראשונים.

כעבור 16 שנה האשה נישאה בשנית ועקב כך הגישו ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים תביעה לפיה יש להעביר אליהם את הרכוש שהוריש לה אביהם.

בית המשפט דחה את תביעתם בקובעו שיש לתחום בזמן סביר את התנאי המגביל של המנוח ולא יותר מחלוף 5 שנים לאחר פטירתו, מאחר ואין זה מוסרי לאפשר לו להגביל את זכותה לפתוח דף חדש בחייה עם בן זוג אחר וזאת עד לסוף ימיה, וזאת לאור סעיף 34 לחוק הירושה שקובע שניתן לבטל הוראת צוואה בלתי מוסרית.

במקרה אחר נדונה צוואה לפיה המנוחה הורישה את כל רכושה רק לאחת משתי בנותיה, מאחר ובתה השניה התנכרה לה בעקבות סכסוך שאירע בין המנוחה לבעלה, אבי הבנות.

יחד עם זאת, האם גם מינתה מנהלי עיזבון והורתה להם להעביר את עזבונה לאותה בת רק עם הגיעה לגיל 25 ואף זאת בתנאי שיוכח להם שהיא עצמאית דיה בגיל זה כדי לנהל לבדה את נכסי העיזבון וכן בתנאי שאין לה תנאי עם אחותה ו/או בני משפחה אחרים של האב.

בית המשפט אשר נדרש לדון בתקפות הוראה זו, קבע כי שני התנאים בדבר הגעה של הבת לגיל 25 וכן בתנאי הוכחת יכולתה העצמאית לנהל את הנכסים הנם תנאים סבירים וראויים, מאחר והם נועדו להבטיח את טובתה של הבת.

לעומת זאת, התנאי השלישי, שלמעשה מאלץ את אותה הבת לנתק את הקשר עם אחותה ולבני משפחתו של אביה וזאת לכל החיים הנו בלתי מוסרי ולכן בטל.

קראו עוד בנושא: דרכים להגן על צוואה מפני ביטולה בעתיד