קראו בהרחבה: הלכת השיתוף אצל מוסלמים

הלכת השיתוף הינה למעשה חזקה הניתנת לסתירה לפיה בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, מתכוונים ליצור שיתוף בכל הרכוש הנצבר על ידיהם במהלך חייהם המשותפים, וזאת ללא תלות בשאלה על שם מי מהם הוא נרשם. כך נקבע בהליך בג"ץ 8214/07 פלונית נ' פלוני וביה"ד הרבני הגדול.

המאמץ המשותף יוכר גם כאשר אחד מבני הזוג, בדרך כלל הגבר, השקיע את מרצו כדי לרכוש מקצוע ולעבוד, בעוד האשה תמכה בו בכך שהיא נשארה בבית, על מנת לטפל במשק הבית ולגדל את ילדיהם המשותפים.

כלומר, הלכת השיתוף נובעת מן התפיסה כי כל אחד מבני הזוג תורם בדרכו שלו לקיום התא המשפחתי, וכי התרומה איננה חייבת להתבטא באופן כלכלי-כספי בלבד, אלא גם באמצעות מתן תמיכה נפשית, טיפול במשק הבית וטיפול בילדים.

בהקשר זה נועדה הלכת השיתוף לדאוג גם להבטחת זכויותיה של אישה שוויתרה על רכישת מקצוע ומקורות להכנסה משלה, וזאת על מנת לדאוג לבית ולילדים, בעוד הבעל התבסס במקצועו או אף בנה לו עסק משלו.  

כך נקבע בעניין זה בהליך ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן:

"אין נקל ראש ולהמעיט בתרומה הנכבדה של בת הזוג לתרומת הנטע המשפחתי וללבלובו, בניהול משק הבית, גידול הילדים וחינוכם, יצירת קן חם למשפחה, סיפוק צרכיו של הבעל... בכך יש תרומה לפעילות הבעל בעסקיו".

כדי להחיל את חזקת השיתוף על רכושם של בני הזוג, יש להוכיח שבני הזוג ניהלו אורח חיים תקין וקיימו מאמץ משותף. על מנת לשלול ניהול אורח חיים תקין יש להוכיח קרע ממשי או פירוד, ואין די בקיומם של מריבות או ויכוחים בין בני הזוג, מאחר ובחיי נישואים רבים ישנן עליות ומורדות.

לאחר הקמת החזקה, זכאי בן הזוג הטוען שלא התקיימה כוונה לשיתוף, לנסות ולסתור את החזקה לגבי נכס מסויים. לשם כך נדרשות ראיות של ממש, כבדות משקל, ואין די בהתרשמותו של השופט מבעלי הדין כדי להחליט בעניין זה. כך נקבע בהליך ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי.

לצורך עניין זה אין די ברישום פורמלי של הנכס רק על שם אחד מבני הזוג או קיומם של חשבונות בנק נפרדים,  אלא יש להוכיח פירוד ממשי או כוונה מפורשת להפרדת נכס מסוים.

במסגרת נכסי הרכוש המשותף ניתן לכלול נכסי נדל"ן, כגון דירת המגורים של בני הזוג, כלי רכב, חשבונות בנק, שרשומים רק על שם אחד מבני הזוג, וכן זכויות סוציאליות של אחד מבני הזוג, כגון זכויות פנסיה, פיצויי פיטורים, קופות גמל וכדומה.

בנוסף ניתן לכלול בהם נכסים עסקיים של אחד מבני הזוג, וכן נכסי קריירה הכוללים מוניטין מקצועי אישי שלו ומוניטין עסקי של העסק שלו.

יחד עם זאת, אין לכלול בנכסי הרכוש המשותף נכסים חיצוניים, אשר כוללים נכסים שנצברו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואים, או נכסים שהועברו אליו במתנה או באמצעות ירושה במהלך הנישואים, וזאת אלא אם כן הוכחה גם לגביהם כוונה ליצור שיתוף.

במקרה כזה הנטל מוטל דווקא על הצד הטוען שנוצרה כוונה לשיתוף גם באותו נכס חיצוני לכאורה, כך שהוא הוטמע למעשה בתוך הרכוש המשותף.

על מנת להוכיח כוונת שיתוף בנכסים החיצוניים, בין אם היא נאמרה בצורה מפורשת, ובין אם היא נלמדת על דרך ההתנהגות, יש להוכיח כי הנכס החיצוני נטמע בתוך הרכוש המשותף וזאת בהתאם לנסיבותיו של מקרה ומקרה בנפרד.

כלומר אין די בכך שבני הזוג נישאו זה לזה אלא יש להוכיח קיומו של דבר מה נוסף, מלבד עצם קיום הנישואין, ממנו ניתן להסיק על כוונה ליצור שיתוף כאמור.

הסיבה העיקרית בגינה מקבלים בתי המשפט את טענת השיתוף הינה כאשר הוכח שבן הזוג השני, הטוען לשיתוף, ביצע גם הוא השקעות כספיות בנכס החיצוני אשר השביחו אותו.

יחד עם זאת, ניתן להוכיח את כוונת השיתוף גם באמצעים אחרים, כגון כאשר בן הזוג שירש את הנכסים יוצר לגביהם כל הבטחות במצגים אקטיביים, אשר בן הזוג השני יכול להסתמך עליהם כאילו נוצרה כוונת שיתוף לגביהם.

במסגרת הליך ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, נקבע כי החלת הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג, משך הנישואים, טיב הנכס החיצוני, ונסיבות נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג.

עוד נקבע כי במידה והנכס נרכש במהלך הנישואים באמצעות כספים שכולם נצברו על ידי בן הזוג לפני הנישואים, אזי יהא דינו כדין נכס שנרכש לפני הנישואין.

לעומת זאת, במידה ורק חלק מהנכס מומן מכספים אלו וחלקו האחר מומן מכספים שנצברו במהלך הנישואים, אזי גם נכס זה עשוי להיכלל בנכסים המשותפים, שכן ערבוב מקורות המימון השונים יכול להצביע על כוונת בני הזוג ליצור שיתוף גם בנכס זה.

כך נפסק גם כאשר רוב הנכס, 4/7 ממנו, מומן על-ידי רכוש שהיה שייך לבן הזוג לפני נישואיו, וזאת במיוחד כאשר מדובר בדירת המגורים של בני הזוג, כמו שאירע בהליך ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי.

הלכת השיתוף איננה חלה רק על הנכסים של בני הזוג אלא גם על חובותיהם. בהתאם לכך, חובות שנצברו רק על שם אחד מבני הזוג במהלך הנישואין נחשבים אף הם כחובות משותפים לשני בני הזוג, בתנאי שהמדובר בחובות שנצברו לצורך מימון הצרכים השוטפים של התא המשפחתי, כגון רכישות לבית המגורים, מזון וכדומה.

זאת להבדיל מחובות שאינם רלוונטיים לכך, כגון חובות שנוצרו עקב מעשים בלתי חוקיים, הימורים, סמים וכדומה.

כדי לחלק את הרכוש בהתאם להלכת השיתוף, יש לסכם את סך כל הנכסים המשותפים של שני בני הזוג, ולקזז מהם את סך כל החובות המשותפים. את היתרה יש לחלק בחלקים שווים בין בני הזוג.

נציין עוד כי בשונה מהסדר איזון המשאבים אותו ניתן לממש בדרך כלל רק בעת הגירושין, אזי ניתן לחלק את הרכוש על פי הלכת השיתוף ללא תלות בעריכת הגירושין.

לסיכום, נדגיש כי אם נישאת לפני ה-1 לינואר 1974 והחלטת או שנכפה עליך להתגרש, יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי באמצעות עורך דין המתמחה בהליכי גירושין, לצורך קבלת חוות דעת מצקועית ותכנון הליכי הגירושין ובכלל זאת, גם נושא חלוקת הרכוש אשר יוסדר ככל הנראה באמצעות שימוש בהלכת השיתוף.

קריאה נוספת:

• תביעה לתשלום הפרשי שכר בגירושין כשהאשה לא עבדה
• הלכת השיתוף חלה על נכסים חיצוניים בנישואים ממושכים