רגע לפני שמתגרשים
חשוב לגבש אסטרטגיה
שתתאים בדיוק לך:
פנו אלינו
במסגרת צוואה רשאי המצווה לצוות את נכסיו לכל יורש שיעלה בדעתו ולפי רצונו החופשי.
בין היתר רשאי המצווה להוריש את עזבונו, כולו או חלקו או נכס מסויים ממנו, ליורש אחד בלבד או למספר יורשים. כך קובע סעיף 40 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
במידה והמצווה מעוניין להוריש לשני יורשים, הוא יכול לעשות זאת במספר אופנים, כמפורט להלן:
בסקירה שלפניך נדון בהסדר של יורש אחר יורש, בהתאם לסעיף 42 לחוק ונסביר אודות אופן חלוקת העיזבון בין היורשים.
42. יורש אחר יורש
(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.
(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה.
במסגרת הסדר זה קובע המצווה שני יורשים שיירשו אותו בזה אחר זה, באופן לפיו היורש הראשון ירש אותו במותו, וכי היורש השני ירש את היורש הראשון בהתקיים מקרה מסויים. המדובר במקרים בהם היורש הראשון נפטר או כאשר מתקיים תנאי מסוים או שמגיע מועד מסוים אותם קבע המוריש בצוואתו.
בדרך כלל מקובל לקבוע שהיורש השני ירש את היורש הראשון בעת מותו של היורש הראשון. לדוגמא, המצווה קובע שהיורש הראשון שיירש אותו יהיה בנו וכי בנו של בנו, כלומר נכדו, יהיה היורש השני שיירש את בנו.
בהתאם לסעיף 42(ב) לחוק, היורש הראשון רשאי לעשות בירושה כבתוך שלו, ולנהוג בה מנהג בעלים, ככל שייחפץ ליבו, כך שהיורש השני יזכה רק במה שנותר ממנה, אם וככל יוותר ממנה דבר מה. המגבלה היחידה המוטלת על היורש הראשון הינה כי הוא איננו יכול לגרוע מזכותו של היורש השני במסגרת צוואתו שלו.
על פי הפסיקה גם אם היורש הראשון יודע שהמצווה ביקש כי נכסי העיזבון יגיעו, כעיקרון, לידי היורש השני, היורש הראשון איננו חייב להשאיר דבר מהירושה ליורש השני, והוא רשאי אף לבזבז אותה כליל או להעביר אותה בחייו לאחרים. גם אם הדבר לכאורה איננו ראוי מבחינה מוסרית ואף חסר תום לב, אזי מבחינה משפטית גרידא הוא רשאי לעשות כך.
כך, נקבע לדוגמא במסגרת הליך ע"א 4714/90 וייספלד נ' וייספלד:
"יורש ראשון הוא בעלים לכל דבר, יכול הוא להשתמש בירושה, לאכול פירותיה ואף לכלותה או להשמידה. אמנם יורש ראשון יודע כי נכסיו אמורים להגיע על פי רצונו של המוריש ליורש השני, אולם ידיעה זו, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו. יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העזבון...כך מבחינה משפטית - לא כך מבחינה מוסרית".
יחד עם זאת יצויין כי המצווה רשאי להתנות במסגרת הצוואה על סעיפים 42(א), 42(ב), ו-42(ג) לחוק, וזאת לאור סעיף 53 לחוק, אשר קובע כך: "הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות".
לפיכך, המצווה רשאי לקבוע במסגרת צוואתו הוראה אשר קובעת הסדר אחר מהאמור בסעיף 42(ב) לחוק.
בהתאם לכך המצווה רשאי לקבוע בצוואתו מגבלות על יכולתו של היורש הראשון להשתמש בנכס שהוא מעביר לו כבתוך שלו. כך לדוגמא, המצווה רשאי לקבוע שהיורש הראשון יוכל להשתמש בדירת מגורים שהוא מוריש לו לצרכי מגורים שלו או להשכרה, אולם הוא לא יהיה רשאי למכור אותה לצד ג' אלא יהיה חייב להעביר אותה ליורש השני.
באופן כללי, רצוי שהמצווה יקבע את אותה הוראה אחרת בצורה ברורה ומפורשת, כך שיהיה ברור שהוא אכן התכוון לקבוע הסדר שונה מזה הקבוע בסעיף 42 לחוק, ובכך להגן ולמנוע מחלוקות והתנגדויות מיותרות. יחד עם זאת אין חובה שניסוח ההוראה האחרת יהיה אכן ברור וחד משמעי כדי לתת לה תוקף.
במסגרת הליך ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן הביע השופט אריאל את דעתו כי ההוראה האחרת איננה חייבת להיות מנוסחת באופן מפורש וחד משמעי, וכי היא יכולה להיות מנוסחת גם מכללא ובאופן משתמע, ובלבד שהיא תתיישב עם הנסיבות ואומד דעתו של המצווה.
דעתו של השופט אריאל קיבלה תימוכין בפסקי דין נוספים של בית המשפט העליון כגון בהליך ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, ובהליך ע"א 4714/90 וייספלד נ' וייספלד.
יחד עם זאת וכאמור, היורש הראשון איננו יכול במסגרת צוואתו שלו לגרוע מזכותו של היורש השני לרשת את אותה הירושה, וזאת כאמור בסיפא של סעיף 42(ב) לחוק.
כלומר צוואתו של היורש הראשון כפופה לתנאי זה, כך שבמידה והיורש הראשון קבע בצוואתו הוראה אשר גורעת מזכותו של היורש השני לרשת את אותה הירושה, אזי המדובר בהוראה בטלה שאין לה כל תוקף.
בהתאם לכך, היורש השני גם לא צריך להגיש בקשה לתיקון צו קיום הצוואה של היורש הראשון, אלא רק להגיש עתירה לקבלת צו המצהיר על בעלותו במה שהיורש הראשון הותיר מהירושה, ככל שנותר ממנה דבר מה.
היורש השני יוכל לרשת את היורש הראשון במידה והוא היה כשר לרשת את המצווה בשעת הזכייה וזאת גם אם הוא לא היה כשר לרשת בעת מות המצווה. יחד עם זאת, היורש השני לא יוכל לרשת את היורש הראשון במידה והיורש השני מת לפני זכייתו או שבעת זכייתו הוא נמצא פסול לרשת או שהוא הסתלק מן המגיע לו.
כאמור, היורש השני יזכה רק במה שהיורש הראשון הותיר ממנה אם בכלל, וזאת בהתאם לרישא של סעיף 42(ב) לחוק אשר קובעת כי "והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון".
בהקשר זה מתעוררת שאלת זכות העקיבה. כלומר, האם במקרה בו היורש הראשון מכר נכס שיירש מהמצווה וקנה נכס אחר תחתיו, רשאי היורש השני לרשת גם את אותו נכס חילופי? האם הביטוי "מה ששייר הראשון" כולל רק את הנכסים בעין, הנכסים המקוריים, שהמצווה עצמו הוריש או גם את הנכסים החילופיים?
במסגרת הליך ע"א 311/81 באומן נ' נתן קבע ביהמ"ש העליון כי התשובה לשאלה זו הנה חיובית, כך שיש להחיל את עקרון העקיבה ולהכליל בביטוי "מה ששייר הראשון" גם תחלוף של נכסי העיזבון, וזאת למרות שסעיף 42 לחוק לא קבע זאת מפורשות.
כלומר, היורש השני לעקוב אחר הנכס שזכה בו היורש הראשון, ואם יצליח להוכיח כי הנכס החליפי נובע מנכס מקורי שהיורש הראשון זכה בו מתוך עיזבון המצווה הוא יזכה בו.
זכות העקיבה של היורש השני חלה גם כאשר רק חלק יחסי של הנכס החליפי מקורו בנכסי העיזבון, אלא שאז הוא יזכה באופן יחסי בשוויו של הנכס החליפי.
סעיף 42(ג) לחוק קובע כי היורש השני יזכה "אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה".
בהתאם לסעיף זה ניתן לקבוע גם כי היורש השני יהיה מי שטרם נולד כלל בעת בחיי המצווה, וזאת למרות סעיף 3 לחוק, אשר קובע כי מי שלא היה בין החיים במות המוריש ולא נולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, אינו כשר לרשת את המוריש.
כלומר, הוראת סעיף 42(ג) לחוק גוברת על הוראת סעיף 3 לחוק.
סעיף 42(ד) לחוק הירושה מגביל את זכותו של מצווה לצוות ליותר משניים על-מנת שיזכה השני לאחר שזכה הראשון, זולת אם צווה ליורש שלישי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה.
לפיכך ניתן לצוות ליורש שלישי שהיה בחיים בעת עשיית הצוואה אחר יורש שני אחר יורש ראשון, אולם לא יותר מכך.
כאמור, על פי סעיף 53 לחוק ניתן להתנות על כל הסעיפים הקטנים של סעיף 42 לחוק, למעט סעיף 42(ד) לחוק.
כלומר, סעיף 42(ד) לחוק הינו סעיף קוגנטי שלא ניתן להתנות עליו במסגרת הצוואה וככל שנקבעה בצוואה הוראה שמתנה עליו, לא יהיה לה כל תוקף.
כך קבע המחוקק וזאת מתוך רצון לאזן בין זכותו של המצווה להורות מה יעשה בנכסיו לאחר פטירתו לבין הרצון להגביל את יכולת השליטה של המת על החיים, ובלשון הפסיקה הגבלת הכח של "היד המתה" או "שלטון הרפאים" על אופן השימוש בנכסי העיזבון בחיי היורשים.
לסיכום, ניתן להבין מהסקירה הנ"ל ומהוראות חוק הירושה כי הסדר יורש אחר יורש הנו הסדר מורכב משפטית, שעשוי לעורר חילוקי דעות במקרים רבים. לכן, כבר בעת כתיבת הצוואה יש להיעזר בשירותיו של עורך דין המתמחה בדיני משפחה, על מנת להבטיח את תוקפם של ההסדרים הנקבעים במסגרתה.
קריאה נוספת: בית המשפט הורה לכבד הוראת יורש אחר יורש למרות התנגדות היורשים