רגע לפני שמתגרשים
חשוב לגבש אסטרטגיה
שתתאים בדיוק לך:
פנו אלינו
בשנים האחרונות ניתנו שתי החלטות על ידי בית הדין הרבני, באישורו של בית הדין הרבני הגדול, להטיל סנקציות חמורות אשר קרויות הרחקות דרבנו תם על שני סרבני גט, אשר מסרבים ליתן גט לנשותיהם ללא כל הצדקה עניינית וחרף פסקי דין מפורשים של בתי הדין הרבניים שמחייבים אותם לעשות כן.
במקרה אחד דובר בד"ר עודד גז, מרצה באוניברסיטה אשר במשך כ-3 שנים מסרב לתת גט לאשתו ללא שום הצדקה עניינית ואילו במקרה השני דובר בסרבן גט שבמשך 7 שנים מסרב לתת לאשתו גט.
השניים אף הצליחו לצאת מהארץ למרות שהוצא נגדם צו עיכוב יציאה מישראל. יצויין כי שתי הנשים נימקו את רצונן להתגרש מהם בשל אלימות קשה שהם חוו מידיהם לאורך הנישואים.
הרחקות דרבנו תם כוללות שורה של איסורים המורים לחברה שלא לתקשר עם סרבן הגט, על מנת להרחיק אותו מחיי הקהילה והחיים הדתיים ולביישו ברבים, וזאת כדי שהוא יקיים את פסקי הדין המחייבים אותו ליתן גט לאשתו ולגאול אותה מעגינותה.
איסורים אלו כוללים בין היתר, איסור לנהל קשרי מסחר וחברה עם סרבן הגט, איסור להכניסו לבתי כנסת ואף איסור לקבור אותו בקבורה יהודית. לשם כך גם מותר לפרסם את שם ותמונת סרבן הגט בפומבי, על אף שהדבר אסור בדרך כלל בהליכי גירושין חסויים.
שני סרבני הגט הללו עתרו בנפרד לבג"צ כנגד החלטות בית הדין הרבני הגדול, בטענה לפיה בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לנקוט בסנקציות אלה או להמליץ על נקיטתן, מאחר שאין בנמצא כל הוראת חוק המאפשרת זאת מפורשות.
בשל זהות מהות שתי העתירות הדיון בהן אוחד יחדיו ואף נדון בפני הרכב מורחב של 7 שופטים. כל 7 השופטים גינו את התנהגותם של סרבני הגט, אולם, יחד עם זאת, השופטים נחלקו ביניהם לגבי שאלת סמכותו של בית הדין הרבני להוציא צווים אלו:
2 שופטי דעת המיעוט, הנשיאה נאור ודנציגר, סברו שאין כל הסמכה מפורשת בחוק להוצאת הצווים ועל כן יש לקבל את העתירות.
הנשיאה נאור גם ציינה כי בפועל לא מדובר בהמלצות אלא בצעדים מחייבים ולכך לא הוסמכו בתי הדין הרבניים, אם כי לדעתה יש גם חובה לכלול בחוק אמצעים נוספים שניתן יהיה להפעילם נגד סרבני גט.
השופט דנציגר הבהיר כי ליבו אמנם יוצא אל הנשים, אך "בחברתנו הדמוקרטית עקרון החוקיות איננו מושפע משאט הנפש שאנו חשים כלפי מעשיו של אדם כזה או אחר". עוד הביע השופט תקווה שתימצא דרך הלכתית שתאפשר את התרת כבלי העגינות.
מנגד, 5 שופטי דעת הרוב, רובינשטיין, עמית, שוהם, הנדל, וחיות, קבעו כי בית הדין הרבני מוסמך להורות על הרחקות דרבנו תם כנגד סרבני גט ועל כן יש לדחות את העתירות.
השופטת חיות אף סברה כי יש לדחות את שתי העתירות על הסף וזאת מחמת היעדר נקיון הכפיים של העותרים. עם זאת נקבע שמדובר בהמלצה בלבד של בית הדין הרבני, ולא בצעד שניתן לאכוף כלפי מי שלא ימלא אחר הצו.
שופטי הרוב נימקו את דעתם בכך שהשימוש בהרחקה דרבינו תם אינו מהווה הרחבה של סמכויות בתי הדין הרבניים, אלא מימוש של סמכויותיהם הקיימות.
השופט רובינשטיין צייו כי המדובר במימוש סמכויותיהם הקיימות, בדומה לאישור שניתן להם להמליץ על החמרת תנאי המאסר של סרבנים.
גם השופט עמית סבר שאם בית הדין רשאי להחמיר תנאי מאסר, אזי קל וחומר שהוא רשאי להמליץ על צעדים חברתיים. מדובר בסמכות שמפעילים בתי הדין מזה עשרות שנים, במטרה להפסיק את הפגיעה האנושה בזכויות היסוד של האישה.
השופט הנדל סבר שסמכותו של בית הדין הרבני להמליץ על הרחקות אלו נובעת הן מסמכותו הטבועה והן מסמכויות העזר שהעניק לו המחוקק.
מה גם שהפגיעה בזכויות סרבן הגט היא מידתית, מאחר וביכולתו לעבור לקהילה שלא תיענה להמלצת בית הדין והוא אינו מנוע מלהשתתף בריטואלים הדתיים אלא רק מלהימנות למניין או לעלות לתורה.
עם זאת השופט שהם הדגיש שיש להימנע ממדרון חלקלק, בו יתווספו סנקציות שאינן מוזכרות בחוק ולכן על בית הדין הרבני להשתמש בהרחקות דרבינו תם רק אם כלו כל הקיצין והסנקציות הקבועות בחוק לא הועילו, ותוך תוך הפעלת גישה זהירה, מידתית והדרגתית.
בסיכומו של דבר נפסק כי ההמלצות קבילות, למעט היעדר קבורה יהודית וזאת מהטעם לפיו אין המדובר בסנקציה אפקטיבית מאחר וקיימת ממילא קבורה אלטרנטיבית, אזרחית / חילונית. בהתאם לכך נדחו העתירות.
קראו בהרחבה: גט לפי ההלכה היהודית