רגע לפני שמתגרשים
חשוב לגבש אסטרטגיה
שתתאים בדיוק לך:
פנו אלינו
בתי המשפט לענייני משפחה מטפלים מדי שנה במאות תביעות העוסקות בצוואות והוגשו על ידי יורשים ובני משפחה. מטבע הדברים, בחלק ניכר מהתביעות נאלץ בית המשפט לתת פרשנות לצוואה נשוא הסכסוך.
אין חולק כי הצוואה הינה אחד המסמכים החשובים ביותר שעורך האדם בחייו, הואיל והמדובר במסמך אשר מתייחס לכלל רכושו של האדם, אותו צבר בעמל רב כל חייו, ולדרך חלוקתו בין יורשיו לאחר לכתו.
יתרה מכך: המדובר במסמך שאיננו רק בעל השפעות כלכליות, אלא גם בעל השפעות רגשיות כבדות משקל.
אופיה המיוחד של הצוואה הופך את מלאכת פרשנותה לסוגיה רגישה ומורכבת, אשר יש לדון בצורה זהירה ביותר.
כבוד השופט טירקל הטיב לתאר את מלאכתו של פרשן הצוואה במילים הבאות:
“הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו.
כאן הנסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר.
אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו.
כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעת מתוך דבריו".
אם אתם מתעניינים ורוצים לדעת יותר, ניתן ורצוי לקרוא את פסק הדין המלא בהליך ע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל ואח' נ' יהושע ישועה אהל פז ואח'.
עקרון העל של דיני פרשנות הצוואות בארץ הינו העיקרון בדבר כיבוד רצון המצווה. בהתאם לעיקרון זה יש לפרש את צוואת המנוח ולקיימה באופן התואם ביותר את רצונו.
עיקרון זה מבוסס על הכלל הלקוח מהדין העברי לפיו 'מצווה לכבד את רצון המת'.
החובה והצורך לכבד את רצון המת ולקיים את הצוואה הינם ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, אשר מעוגנת בכבודו של האדם, ואשר נקראת עקרון כבוד המת. כך נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בהליך ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי.
עוד נקבע במסגרת הליך רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, כי זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה למעשה גם לזכות קנין חוקתית, וזאת מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בהתאם לעקרון זה, שואפת מערכת המשפט בארץ לכבד ככל הניתן את רצון המצווה, כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת צוואתו. זאת גם במקרים בהם הוא לכאורה איננו עולה בקנה אחד עם שיקולים של צדק והגינות.
בהתאם לכך, המצווה אף יוכל לנשל במסגרת צוואתו את יורשיו לפי הדין כגון ילדיו שלו. שאז ובמידה והצוואה נערכה כדין, מתוך רצון חופשי ומלא של המצווה, ילדיו יאלצו להשלים עם תוכנה.
מטבע הדברים, עיקר הקושי בפרשנות הצוואה בהתאם לרצון המצווה נובע מהעובדה לפיה המצווה איננו עוד בחיים, ועל כן לא ניתן ללמוד ממנו עצמו על כוונתו לגביה.
עקרון כיבוד רצון המצווה מצא את ביטויו הנורמטיבי במסגרת סעיף 54 לחוק הירושה אשר קובע כדלקמן:
54. פירוש הצוואה
(א) מפרשים צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.
(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודעה או בכל לשון אחרת.
סעיף 54 לחוק קובע איפוא, כי יש לפרש את הצוואה בהתאם לאומד דעתו של המצווה. אומד רצונו של המצווה הנו רצונו, כוונתו ומטרתו של המצווה.
קיימים שני מקורות מהם ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה:
ראשית, ניתן ללמוד עליה מתוך לשון הצוואה. לשון החוזה איננה חייבת להיות מפורשת וישירה, והיא קבילה גם כאשר היא משתמעת מנוסח הצוואה.
שנית, ורק במידה והיא איננה משתמעת מלשון הצוואה, ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה מתוך הנסיבות החיצוניות לה.
לדוגמא, מקרה כזה יכול להתרחש כאשר לשון הצוואה איננה ברורה מספיק או במידה והוראה מסויימת איננה מתיישבת עם הוראות אחרות של הצוואה. הנסיבות החיצוניות הינן נסיבות הכוללות את כל האירועים הרלוונטיים שהתרחשו עד לעריכת הצוואה, בעת עריכתה בפועל ולאחר עריכתה ואשר מהם ניתן ללמוד על אומד דעתו של המצווה.
כלומר, סעיף 54 לחוק קובע לכאורה כי יש להתחקות אחר אומד דעתו של המצווה לפי שיטת שני השלבים. לפי שיטה זו, בשלב הראשון, יש להיזקק ללשון הצוואה ורק במידה והיא איננה מספקת על מנת ללמוד ממנה על אומד דעת המצווה, יש לפנות לשלב השני, ולהיעזר בנסיבותיה החיצוניות של הצוואה.
כך גם נקבע גם ע"י ביהמ"ש העליון במשך שנים רבות בשורה של הליכים, לרבות ע"א 45/62 עיריית חולון נ' האפוטרופסים מבצעי צוואת שנקר, והליך ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר.
אולם, במסגרת הליך ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי סבר השופט ברק, אם כי בדעת מיעוט, כי יש להבחין בין פרשנות במובן הצר לבין פרשנות במובן הרחב.
פרשנות במובן הצר נתלית בלשון הצוואה כעוגן הכרחי, וגבולה הוא כגבול לשונה של הצוואה. פרשנות במובן הרחב הינה מאפשרת להגשים את אומד דעת המצווה גם מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת.
קראו בהרחבה: פגמים בצוואה וכיצד מתמודדים מולם
השופט לשעבר אהרון ברק הבהיר שלעיתים יש להשתמש בפרשנות במובן הרחב לצורך פרשנות צוואות, אם כי יש לעשות זאת רק בארבעת המקרים המיוחדים הבאים:
במקרים חריגים אלו, אין תחולה לשיטת הפרשנות הדו-שלבית אין להסתפק בלימוד אומד דעתו של המצווה רק מתוך לשון הצוואה, אלא יש לפנות גם לנסיבות החיצוניות.
כאמור, דעתו של השופט במסגרת תיק זה הובעה כדעת יחיד בלבד, מבלי שיתר חברי ההרכב הצטרפו אליה.
במסגרת הליך בע"מ 8300/11 פלוני נ. פלוני, ציין השופט הנדל כי שיטת הפרשנות שהציע השופט ברק, דומה לכאורה לשיטת פרשנות החוזים שנקבעה במסגרת הלכת אפרופים. במסגרת הלכה זו בוטל המבחן הדו-שלבי לגבי פרשנות חוזים, ונקבע כי יש להשתמש במבחן חד שלבי של היעזרות בלשון החוזה ונסיבותיו החיצוניות בו זמנית.
ברם, השופט הנדל הבהיר כי ניתן להסתייג מהחלת הלכת אפרופים גם על פרשנות צוואות. בין היתר, השופט הנדל נימק זאת בכך שקיים שוני מהותי בין דיני החוזים לבין דיני הירושה, אשר הביא לחקיקתם של הסדרים מיוחדים ונוקשים במיוחד בנוגע לתיקון טעויות בצוואה.
עוד ציין השופט הנדל כי כוחה של לשונה הברורה של הצוואה חזק יותר מכוחה של הלשון הבהירה של החוזה, וזאת בעיקר בשל חשיבות עקרון כיבוד רצון המת "כאשר הראיה הטובה ביותר היא לשון המסמך שערך, ואשר לגביו לא יוכל יותר להעיד".
במסגרת הליך ע"א 7631/12 אמסטר ואח' נ' קק"ל ואח', אשר ניתן ע"י ביהמ"ש העליון ביום 12.8.2015, חזר השופט דנציגר על עמדתו הנ"ל של השופט הנדל, וקבע כי אין להחיל את המבחן החד שלבי לגבי פרשנות חוזים גם על פרשנות צוואות.
עם זאת יובהר כי במידה והמדובר בהוראת צוואה שלא ניתן בכל מקרה להבין מה הייתה כוונתו של המצווה לגביה, וזאת לא לפי לשון הצוואה ולא לפי נסיבותיה החוזה, אזי תבוטל אותה הוראה. כך קובע סעיף 33 לחוק הירושה, אשר כותרתו צוואה סתומה: "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה - בטלה".
לעומת זאת, קיימים בחוק הירושה סעיפים נוספים המבטאים את עקרון העל בדבר כיבוד רצון המצווה.
כך, לדוגמא, קובע סעיף 25 לחוק כי אם לבית המשפט לא היה ספק באמיתותה של צוואה, הוא רשאי לקיימה גם אם נפל פגם כלשהו בחתימת המצווה או העדים, תאריך הצוואה, כשרות העדים, או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 לחוק, ואף בהעדר חתימה או תאריך לגבי צוואה בכתב יד לפי סעיף 19 לחוק.
כמו כן, סעיף 32 לחוק אף מסמיך את רשם הירושות או בית המשפט לענייני משפחה לתקן טעות סופר טכנית שנפלה בצוואה, כגון לגבי תיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון וכדומה, אך זאת בתנאי שניתן לקבוע בבירור מה הייתה כוונתו האמיתית של המצווה.
שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!