רגע לפני שמתגרשים
חשוב לגבש אסטרטגיה
שתתאים בדיוק לך:
פנו אלינו
מצוות הייבום והחליצה הנה מצווה מדאורייתא לפיה כאשר גבר אדם נשוי מת מבלי להשאיר אחריו צאצאים, לא מהאישה שלה היה נשוי בעת פטירתו ולא מאישה אחרת, על אחיו של הנפטר לייבם את האלמנה.
במידה והאח איננו מעוניין בכך, עליו לבצע את טקס החליצה כדי שהאישה תוכל להינשא לגבר אחר.
כל עוד החליצה איננה מתבצעת, האשה איננה מותרת להינשא לגברים אחרים והיא נקראת זקוקה לייבום או זקוקה.
לאחר טקס החליצה האישה מותרת לכל אדם, פרט לכהן.
בסקירה המעניינת שלפניך נסביר בהרחבה את המשמעות הדתית והחוקית של מצוות הייבום וטקס החליצה.
מקור המצווה הינו בספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה-י:
"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל."
(ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.
(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.
(ז) וְאִם לֹא יַחְפּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי.
(ח) וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.
(ט) וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו.
(י) וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל."
קראו בהרחבה: פסולי חיתון לפי ההלכה היהודי
משמעות הייבום הנה נישואים בין האלמנה לאחיו של בעלה הנפטר באמצעות ביאה, דהיינו, קיום יחסי מין וקריאת שם הבן הבכור שייוולד להם על שם האח שנפטר, כדי ששמו לא יימחה.
אגב, קיימת אמונה על פי הקבלה לפיה נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו מאשתו.
כלומר, האלמנה, המכונה יבמה, נישאת לגיסה, המכונה יבם, גם אם הוא עצמו כבר נשוי לאישה אחרת וזאת באמצעות קיום יחסי אישות, שלאחריהם הם הופכים לזוג נשוי לכל דבר ועניין והאח גם יורש את נכסי הבעל.
על פי התורה, די בכך שהשניים יקיימו יחסי אישות על מנת שהם יינשאו זה לזה.
אולם חז"ל תיקנו שהנישואים ביניהם ייכנסו לתוקף רק לאחר קיום קידושין, כאשר קידושין אלו נקראים קידושי מאמר.
יובהר כי הייבום יחול גם במידה והאישה ואחי הבעל קיימו יחסים שלא למטרת קיום מצוות הייבום וזאת לשם זנות.
כלומר קיום יחסים מחוץ לנישואים או באונס או בשוגג, כלומר כאשר שניהם לא הכירו אחד את השני.
במקרים אלו האח והאישה ייחשבו לזוג נשוי, למרות שהדבר נעשה ללא כוונתם או ללא ידיעתם וזאת ובין אם שני הצדדים לא התכוונו לייבום ולא הכירו אחד בשני ובין אם רק צד אחד לא התכוון לייבום או לא הכיר בצד השני.
קראו עוד בנושא: סמכותו של טוען רבני
ככלל, על פי ההלכה, אסור לגבר לשאת את אשתו של אחיו, גם לאחר מות האח, במסגרת האיסור של נישואי ערווה.
לפיכך, מצוות היבום מהווה איפוא חריג להלכה זו, הואיל והיא מתירה לגבר לשאת את אשת אחיו במקרה בו אחיו נפטר מבלי להותיר אחריו צאצאים, בנות או בנים, נכדות או נכדים, אך זאת בתנאי שאין כל מניעה אחרת לכך.
האיסור לייבם יכול להתרחש, לדוגמא, במידה והאח נשוי כבר לאחת מקרובותיה של האישה או במקרה שהיבם, האח של הבעל עדיין לא נולד במועד פטירתו של הבעל.
במידה ואין מניעה לבצע את הייבום על האח לייבם את האלמנה כעבור 90 יום ממות הבעל, שבמהלכם מוודאים שהאישה איננה בהריון מהבעל שנפטר.
במידה ויסתבר שהאישה אכן בהריון, היא פטורה מהייבום וגם מהחליצה.
בעבר, הייתה מחלוקת בין התנאים איזו מצווה עדיפה על רעותה, הייבום או החליצה.
כאשר בני ישראל שהו בגולה היה מקובל בקרב בני עדות המזרח להעדיף את הייבום, בעוד שבקרב בני עדות אשכנז היה מקובל להעדיף את החליצה וזאת גם במקרה שבו הן האישה והן האח היו מעוניינים בייבום.
אולם, עם קום המדינה, נקבע בתקנות הרבנות הראשית משנת תש"י כי אסור לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים.
הטעם לכך היה "בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות".
אולם כעבור שנה פסק הרב עובדיה יוסף כי גם בימינו מצוות הייבום קודמת לחליצה עבור הספרדים וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות הייבום ולכן אין להחלטה זו תוקף.
לפיכך, במידה ושני בני עדות המזרח מעוניינים בייבום, לא ימנעו בעדם.
יחד עם זאת, כיום מצוות הייבום לרוב איננה מתקיימת, מתוך החשש שאחי הבעל נושא את האישה שלא למטרת ייבום, אלא בשל רצונו האישי כגון בשל יופיה של האשה וכדומה, שאז יחול האיסור של נישואי ערווה.
לקריאה נוספת: תוקפם המשפטי והחוקי של חיובי יורש
במסגרת מצוות הייבום יכולות להתרחש מספר סיטואציות שונות:
אם לבעל שנפטר יש מספר אחים, חייב אחד מהם לייבם אותה או לחלוץ לה.
בתחילה פונים לגדול שביניהם ובמידה והוא איננו רוצה, פונים לצעיר יותר וכן הלאה.
במידה שהאח של הבעל שנפטר אינו מעוניין לייבם את האישה או איננו יכול לייבם אותה, האישה נחשבת כזקוקה לו, דהיינו, מנועה מלהינשא לגבר אחר עד שיתקיים טקס החליצה.
טקס זה מתקיים במעמד 3 דיינים, כשהאח נועל סנדל שמיוחד למעמד זה.
על האישה לחלוץ את סנדלו, לירוק בפניו, קרי, לירוק על הרצפה שלפניו ולומר: "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
מטרת הטקס הנה לבייש את האח על סירובו לגמול חסד לאחיו שנפטר.
במידה שהאישה עצמה איננה מעוניינת בקיום הייבום, אך האח מסרב לחלוץ לה, האישה עלולה להיוותר עגונה לעולם, הואיל ואסור לה להינשא לגברים אחרים.
במקרה כזה האישה יכולה לפנות לבית הדין בבקשה לפטור אותה מהייבום ולחייב את אחי הבעל לחלוץ לה.
כיום, במידה והאח עדיין מסרב לחלוץ לאישה, תחול תקנה של הרבנות הראשית מיום כ"א בטבת תש"ד אשר קובעת כי במידה והאח מסרב לחלוץ לאחר 3 חודשים בית הדין יחייב אותו לשלם מזונות לאשת אחיו עד שהוא יימלא את חובתו ויחלוץ לה.
שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!