המקור לחיוב בפיצויי גירושין

המקור לתשלום פיצויי הגירושין מצוי במנהג עתיק יומין של בתי הדין הרבניים לחייב בעל בתשלום פיצויי גירושין לאישה במטרה להביא את האישה להסכים לגירושין בהם היא אינה חייבת.

זאת בהתאם לכלל שנקבע בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן סו סעיף יא, "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.

ואכן, ברוב פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בישראל מופיע הכוח המחייב של הנוהג כביסוס לנוהג פיצויי גירושין של האישה: "כל הנושא אישה סתם נושא אדעתא לקיים מנהג מקומו".

יובהר כי מנהג זה של ביה"ד קיים גם מבלי שמתקבלת הסכמת הבעל לשלם לאחשה את הפיצויים תמורת קבלת הסכמתה לקבל את הגט.

כלומר, ביה"ד כופה ומחייב את הבעל לשלם פיצוי תמורת הסכמת האישה לבצע את הגט מכוח עצם מנהג ביה"ד להגיע למצב של גירושין ביניהם.

כך צויין בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול במסגרת תיק 8860-21-1.

הנוהג של פיצויי גירושין היה נהוג היה במשך דורות רבים, כאמור וזאת הן בקרב קהילות אשכנזיות והן בקרב קהילות ספרדיות.

במקור, הנוהג הונהג במטרה למנוע התנגשות בחרם דרבנו גרשום אשר אסר על גירושי האישה ללא קבלת הסכמתה ובעל כורחה וזאת במטרה להגן על זכויות האישה שלא תצא מבעלה ריקם.

אולם, בסופו של דבר, הנוהג הונהג בכל המדינות שבהן היו קהילות יהודיות וזאת בין אם החרם נקלט בהן ובין אם לאו.

קראו בהרחבה: גירושין בהסכמה של בני הזוג

אופן קביעת סכום פיצויי הגירושין

ככלל, סכום הפיצויים נקבע בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין.

זאת לפי נסיבות העניין, הגורם לגירושין, מצבם הכלכלי של בני הזוג, סכום ולרבות יכולתו הכלכלית של הבעל, הזכויות הממוניות שקיבלה האישה על פי חוק ויכולתה של האישה לחיות חיים סבירים אחרי הגירושין.

כך נקבע בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בנתניה במסגרת תיק 5-24-1.

במסגרת פסיקת בית הדין הרבני הגדול נקבע כי הפיצויים צריכים להיות "במקסימום של יכולת הבעל ובאפשרות של חיי קיום של האישה המתגרשת".

עוד נקבע כי סכום הפיצויים צריך להיקבע לפי יכולת הבעל, יוקר המחייה וירידת ערך המטבע ממועד כתיבת הכתובה ועד למועד הגירושין.

בפסק דין אחר נקבע כי "כשהכתובה מועטת נוהגים לפסוק לאלמנה חלק מרכוש בעלה בתור פיצויים כשיש צורך בדבר".

עוד צויין בפסיקה כי כאשר ננקב בכתובה סכום גדול כפי שמקובל בקרב עדות הספרדים, מקובל היה לפסוק פיצויי גירושין בסכום הכפול מסכום הכתובה.

אולם כאשר אין היה מדובר בסכום גבוה על בית הדין היה לפסוק פיצויים הולמים בהתאם לנסיבות המקרה.

יחד עם זאת, מנהג בתי הדין לחייב את הבעל לשלם פיצויי גירושין היה נפוץ בעיקר בפסיקת בתי הדין הרבניים בארץ ישראל המנדטורית, לפני קום המדינה וכן במדינת ישראל בשנים הראשונות שלאחר הקמתה וזאת כפי שצויין בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בנתניה במסגרת תיק 7-22-2.

אולם, מנהג זה נעשה הרבה פחות שכיח לאחר מכן וזאת לאור פיתוח הלכת השיתוף בפסיקת בתי המשפט וחקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 אשר מאזנים את כלל נכסי בני הזוג בעת הגירושין ומעניקים לאישה את מחצית הרכוש.

אם הנכסים הצבורים של הבעל עודפים על אלה של האישה, הרי שהאישה מקבלת את מחצית הזכויות העודפות במסגרת איזון המשאבים ובכך היא מקבלת כבר פיצוי על תרומתה והשקעתה לצבירתם.

משכך, נראה כי אין מקום לחייב את הבעל בתשלום פיצויים נוספים מעבר לכך.

כלומר, כאשר האישה מקבלת זכויות מהבעל במסגרת איזון המשאבים אשר היא לא הייתה זכאית לקבל מדין תורה ניתן להחשיב את קבלת אותן זכויות כתשלום פיצויי גירושין במידה והוכחה זכאותה לקבלת פיצויים אלו.

כך צויין בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי במסגרת תיק 968581-3.

מנגד, בכל מקרה בו האישה לא מקבלת מחצית הרכוש או שאין רכוש משותף שצריך להתחלק, אזי יש מקום לפסיקת פיצויים וזאת כפי שנקבע בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בנתניה במסגרת תיק 5-24-1.

שאלות? לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!