המשותף לשני סוגי הדינים הללו, הינו שבשניהם ניתן להעביר את נכסי הירושה לידי היורשים באמצעות שתי דרכים: ירושה על פי דין וירושה על פי צוואה.

יחד עם זאת, קיימים ביניהם הבדלים בסיסיים באשר לאופן לפיו ניתן להוריש על פי הדין, ולגבי האופן לפיו ניתן להוריש על פי צוואה, וזאת כפי שיבואר להלן.

כללי הירושה על פי הדין

שיטת ההורשה הן על פי הדין האזרחי והן על פי הדין הדתי הינן שיטת הורשה לקרובי משפחת המנוח לפי דרגות. יחד עם זאת, קיים שוני מהותי ביניהן לגבי קרובי המשפחה שייכללו בכל אחת מאותן הדרגות.

על פי ההלכה היהודית, בדרגה הראשונה, ירשו את המנוח בניו וצאצאיהם בלבד. בדרגה השניה, ורק במידה ואין יורשים בדרגה הראשונה, ירשו את המנוח בנותיו וצאצאיהן. בדרגה השלישית, האב וצאצאיו, ובדרגה הרביעית, אבותיו הרחוקים יותר של המוריש וצאצאיהם.

כמו כן, בנו הבכור של המוריש יורש פי שניים ממה שיורש כל בן אחר שאינו בכור, המכונה יורש פשוט.

בנוסף,  הבעל יורש את כל עזבון אשתו, אך לעומת זאת, האישה אינה יורשת את בעלה. לפיכך, לאישה אין כל חלק בנכסי הבעל למעט הנכסים המשועבדים לכתובתה ושאר הזכויות הממוניות להם היא זכאית מכח דין הכתובה. האישה אף אינה יורשת את בנה, אך בנה יורש אותה.

יחד עם זאת, ההלכה הטילה את עול פרנסתן של הבנות והאלמנה על הבנים וקבעה לאלמנה זכות לפירעון הכתובה, לאלמנה ולבנות זכות למזונות מן העיזבון, ולבנות זכות לנדוניה.

לעומת זאת, שונה המצב לחלוטין על פי הדין האזרחי. בדרגה הראשונה, ירשו את המנוח בן הזוג של המנוח וילדי המנוח. בדרגה השניה, ורק במידה ולא קיימים יורשים בדרגה הראשונה, נמצאים הורי המנוח, ובדרגה השלישית, הורי הורי המנוח.  

כלומר, להבדיל מהדין הדתי, בנותיו של המנוח יורשות אותו שווה בשווה עם בניו, ולבנים אין כל עדיפות עליהן.

שנית, לבכור אין זכות לרשת פי שניים, והוא יורש שווה בשווה כמו כל יתר אחיו. שלישית, האשה זכאית לרשת את בעלה, והיא אף יורשת מחצית מעזבון בעלה כשיש להם ילדים, וגם הבעל יורש רק את מחצית עזבון אשתו, כשיש להם ילדים.

כללי הירושה על פי צוואה

ההבדל הבסיסי לעניין עריכת הצוואות בין הדין הדתי לאזרחי, נובע מכך שעל פי הדין הדתי, לכאורה לא ניתן כלל לערוך צוואה. שכן, כללי הירושה על פי דין תורה הינם קוגנטיים. כלומר, המדובר בכללים שלא ניתן להתנות עליהם, גם לא במסגרת צוואה.

לעומת זאת, על פי הדין האזרחי, לא רק שהמצווה רשאי לערוך צוואה, אלא שהוא אף רשאי במסגרתה להוריש את עזבונו לכל מי שהוא ירצה, וזאת ללא כל קשר ליורשים על פי הדין האזרחי. לפיכך, אם ירצה המצווה, במסגרת צוואתו הוא יהיה רשאי אף לנשל כליל את יורשיו על פי הדין.

על פי חוק הירושה האזרחי, קיימות ארבע דרכים לעשיית צוואה, כאשר לכל צורה יש את הכללים הפורמאליים לעשייתה כדין: צוואה בכתב יד, צוואה בפני עדים, צוואה בפני רשות, וצוואה בעל פה, המכונה גם צוואת שכיב מרע.

על מנת לעקוף את האיסור הדתי לערוך צוואה, פותח הפתרון ההלכתי של מתנה מחיים. על פי פתרון זה, המוריש מקנה את נכסיו ליורשיו באמצעות הענקתם במתנה עוד בחייו, אלא שהמתנה תיכנס לתוקף רק בסמוך מאד למותו של המוריש, שעה אחת לפני מיתתו, וזאת כדוגמת הנוסח הבא: "מהיום ושעה אחת קודם מיתתי אם לא אחזור בי".

בדרך זה יוכל המוריש להמשיך ולהשתמש בנכסיו במשך חייו, ולהקנות ליורשיו את הזכות בהם על ערש מותו בלבד.

על פי הדין ההלכתי ניתן איפוא, לערוך שני סוגים של צוואות:

צוואת אדם בריא - צוואה זו נערכת על ידי אדם בריא, ועל כן צריכה להיערך על פי דיני המתנה שעל פי ההלכה.  כלומר, הצוואה צריכה להיות מנוסחת באופן לפיו המדובר בהקניית מתנה בלשון הווה, אשר תחול רק בסמוך למות המצווה, להבדיל מהקנייה שמנוסחת בלשון עתיד. בנוסף יש לערוך שטר קניין אשר יעיד על העברת הבעלות בנכסים.  

צוואת שכיב מרע - צוואה זו נערכת על ידי אדם הצופה את מותו קרב ובא. לפיכך, על פי ההלכה, אין מקפידים עמו על הכללים הפורמאליים של דיני המתנה בדבר ניסוח הקניית המתנה בלשון הווה ועריכת שטר הקניין. די בכך ששכיב המרע אומר בעל פה בפני עדים למי הוא מעוניין להוריש את נכסיו ותו לא.

לחצו כאן לפניה וקבלת ייעוץ משפטי מהיר!