חלוקת רכוש משותף בעת גירושין נעשית בהתאם להסכם שנערך בין בני הזוג במידה ויש כזה, או בהתאם לדין במידה ואין כזה. כך קובע סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973.
בגדר הרכוש המשותף ניתן לכלול למשל את דירת המגורים, הרכב המשפחתי, חסכונות בנק ועוד.
יחד עם זאת, רוב המחלוקות לגבי סוגיית חלוקת הרכוש נוגעות לדירת המגורים המשותפת לבני הזוג, דירה אשר מהווה לרוב את הנכס המשמעותי ביותר שעומד לחלוקה בין בני הזוג מבחינה כלכלית, משפטית וסנטימנטלית.
הכלל הבסיסי של חלוקת הרכוש בעת גירושין לפי הדין קובע כי יש לחלק את הרכוש המשותף אשר נצבר על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם שווה בשווה ביניהם, כך שכל אחד מהם מקבל את מחצית הזכויות ברכוש זה.
יחד עם זאת, הרכוש המשותף איננו כולל נכסים שהיו למי מבני הזוג לפני הנישואין, כמו כן ירושות ומתנות שניתנו למי מהם במהלך הנישואין, אלא אם כן הוכחה כוונת שיתוף לגביהם.
כלומר, כל עוד לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי נכסים אלו, הם לא ייכללו ברכוש המשותף של בני הזוג, אלא ייחשבו כרכושו האישי והנפרד של כל אחד מבני הזוג.
במידה והוכחה כוונת שיתוף לגבי נכסים אלו הם ייטמעו בתוך הרכוש המשותף ועל כן יחולקו גם הם שווה בשווה בין הצדדים. כך נקבע ע"י בית המשפט העליון במסגרת ההליכים ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, וע"א 7687/04 ששון נ' ששון.
במידה ודירת המגורים נרשמה מלכתחילה על שם שני בני הזוג, אין כל קושי לכאורה לקבוע שהיא שייכת לשניהם.
הקושי מתעורר במידה והדירה נרשמה רק על שם אחד משני בני הזוג, במיוחד כאשר הדירה נמנית על הנכסים החיצוניים לכאורה ביחס לרכוש המשותף, דהיינו נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואים, נכסים שקיבל בירושה במהלך הנישואים, או נכסים שקיבל במתנה במהלכם במהלכם.
במקרה כזה, על בן הזוג השני להוכיח כי נוצרה כוונת שיתוף לגבי הדירה, אם כי בפסיקה נקבע כי לצורך הקמת חזקת השיתוף בנוגע לדירת המגורים נדרשת הוכחה מעטה יחסית.
אולם מה קורה במקרה והדירה לא נרשמה רק על שם אחד מבני הזוג, אלא על שם אמו וסבתו של אחד מהם? ובכן, גם במקרה כזה על בן הזוג הטוען לזכויות בדירה להוכיח כי התקיימה לגביה כוונת שיתוף.
קראו בהרחבה: איך מחלקים דירה כאשר מתגרשים
עוד בנושא: דירה הרשומה על שם החמות ז"ל מתנה או הלוואה? ההורים עזרו לקנות דירה וביקשו כסף חזרה בגירושין