חלוקת רכוש לפי דין תורה

על פי הדין העברי, בעת הגירושים, הבעל חייב בתשלום מזונות האשה וכתובתה, אם כי תשלום הכתובה מתבצע כיום לעתים נדירות ביותר. לגבי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, הדין העברי מחיל את עקרון הפרדת הנכסים, לפיו כל אחד מבני הזוג לוקח עמו את הנכסים שנרשמו על שמו במהלך הנישואין.

כאן טמון למעשה ההבדל העיקרי בין הדין העברי לדין האזרחי בכל הנוגע לנושא חלוקת רכוש בהליך הגירושין. שכן, בעוד הדין העברי מחיל את כלל הפרדת הנכסים, הדין האזרחי מחיל את הכלל ההפוך בדבר השיתוף בנכסים.

כלל זה מעוגן במסגרת הלכת השיתוף, שהנה יציר הפסיקה וחלה על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974, וכן במסגרת הסדר איזון המשאבים, שעל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1974, אשר חל על בני זוג שנישאו לאחר מועד זה.

עוד בנושא: האם צריך לחלק מענק פרישה ודמי הסתגלות? דירה שהיתה רשומה על של החמות ז"ל

כלל השיתוף קובע כי הרכוש שנצבר על ידי בני הזוג במהלך הנישואים שלהם משותף לשניהם, ללא קשר לשאלה על שם מי הוא נרשם פורמלית, ועל כן גם הוא יחולק בחלקים שווים ביניהם.

כלל זה נובע מהתפיסה לפיה כאשר בני הזוג מנהלים אורח חיים תקין ומשק בית משותף, לרבות באופן לפיו הבעל עובד מחוץ לבית, ואילו האשה תומכת בו ומטפלת בהחזקת הבית וגידול הילדים, אזי ניתן לומר שהרכוש שנצבר בחיי הנישואים שלהם הינו פרי המאמץ המשותף שלהם, ללא תלות בשאלה על שם מי הוא נרשם.

לכלל זה יש חריג, לפיו אין לכלול בגדר הרכוש המשותף נכסים חיצוניים, דהיינו נכסים שנצברו לפני הנישואין או נכסים שהתקבלו במתנה או ירושה במהלך הנישואין, אלא אם כן גם לגביהם הוכחה כוונה ליצור שיתוף.

אולם, כאמור, הדין העברי איננו מכיר בכלל זה. על פי הדין העברי, חל כלל הפוך בדבר הפרדת הנכסים.

כל בן זוג זכאי לקחת עמו את הנכסים שנרשמו על שמו במהלך הנישואים. מאחר ובלא מעט מקרים נכסים שנרכשים במהלך הנישואין נרשמים על שם הבעל בלבד, התוצאה של החלת הדין העברי הובילה לכך שבמקרים כאלו הועברו כל הנכסים הללו לבעל, בעוד האשה נותרה ללא כלום מהם.

לגבי נכסים שהאשה צברה לפני הנישואין והביאה אותם לנישואים בגדר נדוניה, או נכסים שהיא קיבלה במתנה או במסגרת ירושה במהלך הנישואין, קובעת ההלכה שהם נחלקים לשני סוגים:

נכסי מלוג – נכסים שנשארים רכוש האישה גם במהלך הנישואים, אלא שלבעל יש זכות להנות מפירותיהם, קרי, הרווחים שנובעים מהם. לפיכך, הבעל איננו מקבל עליהם אחריות במהלך הנישואים במידה ונגרם להם נזק כלשהו, או במידה והם אבדו או נגנבו.

בעת הגירושים נכסים אלו חוזרים לאישה וזאת כפי שהם. אם ערכם ירד האישה הפסידה, ואם ערכם עלה האישה הרוויחה. במידה והאישה נפטרה לפני הבעל הבעל יורש אותם, וכאשר גם הוא נפטר אזי רק בניו מאותה האישה ירשו ממנו נכסים אלו.

נכסי צאן ברזל - נכסים שהופכים להיות רכוש הבעל במהלך הנישואים, כך שיש לו ממילא זכות להנות מפירותיהם. הבעל מקבל עליהם אחריות מלאה במידה והם ניזוקו, אבדו או נגנבו. נכסים אלו נרשמים בכתובה.

במקרה של גירושין על הבעל להחזיר לאשה את שווי הנכסים הללו, וזאת כפי שהיה שוויים בשעת הנישואין. זכות זו קיימת לאשה גם בעת פטירת הבעל.

במסגרת הליך בג"צ 1000/92 בבלי נ. ביה"ד הרבני הגדול נדון מקרה בו תביעת חלוקת הרכוש נכרכה כדין על ידי הבעל בתביעת הגירושין שהוגשה על ידו בפני בית הדין הרבני.

לאורך חיי הנישואים הבעל עבד כטייס ואילו האישה עבדה בתחילה כמורה, אך אחר כך היא שימשה כעקרת בית. בני הזוג צברו רכוש רב בתקופת נישואיהם, אך מרבית הרכוש נרשם על שמו של הבעל בלבד.

מאחר ובני הזוג נישאו לפני יום 11.1974 אזי על פי הדין האזרחי הם היו כפופים להלכת השיתוף להבדיל מהסדר איזון המשאבים, פרי חוק יחסי ממון.

בית הדין הרבני קבע שהוא איננו כפוף לחוק יחסי ממון, כאמור בסעיף 13(ב) לחוק זה ועל כן הוא רשאי לדון בתביעת חלוקת הרכוש לפי הדין העברי, לרבות לפי כלל הפרדת הנכסים. בהתאם לכך פסק בית הדין שכל הרכוש הרשום על שם הבעל ישאר שלו בלבד, מבלי שהוא יחלוק בו עם האשה.

מאידך, בית המשפט העליון קבע כי כל דין דתי אשר בית הדין הרבני מפעיל, חייב להתאים לעקרון השוויון הקבוע בשיווי זכויות האשה, תשי"א-1951, ולפיכך בית הדין הרבני אינו רשאי לקבוע דיני חלוקת רכוש המבוססים על הפליה לרעת האשה.

עוד נקבע כי כאשר בית הדין הרבני דן בתביעה לחלוקת רכוש אשר נכרכת בתביעת גירושין, עליו לדון בתביעה זו על פי הדין האזרחי הכללי. הדין האזרחי הכללי כולל הן את דברי החקיקה, והן את פסיקת בתי המשפט האזרחיים, הכוללת גם את הלכת השיתוף.

לפיכך, גדר סמכותם של בתי הדין הרבניים איננה כוללת את הכח לשלול זכות קניין המוקנית כבר לבעל הדין לפי המשפט האזרחי, ולרבות מכח הלכת השיתוף אשר התגבשה כעיקרון בדיני הקניין מכח פסיקת בית המשפט העליון וזאת כ-40 שנה לפני פסק הדין שניתן בתיק בבלי.

המדובר באמת מידה מושרשת ומקובלת בחלוקת הרכוש בין בני זוג בהליכי גירושין.

הלכת בג"צ בבלי נחשבת לאחת ההלכות המהפכניות ביותר בתולדות בית המשפט העליון. מטבע הדברים, היא לא בדיוק התחבבה על בית הדין הרבני, אשר ראה בה כהתערבות מיותרת של בית המשפט האזרחי בעבודתו ובסמכותו לפסוק על פי הדין העברי.

כתוצאה מכך נוטה בית הדין הרבני לעיתים פשוט להתעלם מהלכה זו ולהמשיך ולפסוק לפי הדין העברי.

אולם גם במקרים כאלו ניתן לעתור לבג"צ כנגד בית הדין הרבני, וזאת כפי שנקבע במסגרת הליך בג"צ 5416/09 פלונית נ' פלוני ובית הדין הרבני הגדול ובהליך בג"צ 8214/07 פלונית נ' פלוני וביה"ד הרבני הגדול.

עוד בנושא: בגידה ממושכת הובילה לחלוקת רכוש לא שוויונית בהליך הגירושין!