מאחר שמדובר בדירה שהתקבלה בירושה ובמתנה, לכאורה מדובר בדירה שהנה נכס חיצוני לנישואין ועל כן היא שייכת לבעל בלבד, לפי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

אולם, בפסיקה נקבע שניתן לכלול גם נכסים חיצונים ברכוש המשותף של בני הזוג, ולחלק אותם ביניהם במקרה של גירושין, וזאת במקרה שבו הוכח כי היתה להם כוונה ליצור שיתוף ביניהם לגבי נכסים אלו.

הלכה זו מכונה הלכת השיתוף. נטל ההוכחה לגבי קיומה של כוונת השיתוף מוטל על הצד שטוען לקיומה.

גם האשה במקרה זה הסתמכה על הלכת השיתוף והגישה תביעה בפני בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בטענה שהיא זכאית למחצית הזכויות בדירה, בשל קיומה של כוונת שיתוף בינה לבעלה לגביה.  

בית המשפט קיבל את תביעת האשה, בקובעו שהיא אכן הוכיחה קיומה של כוונת שיתוף לגבי הדירה וזאת בהסתמך על הראיות הבאות:  

• שני הצדדים השקיעו יחדיו השקעה מהותית בדירה, באמצעות שיפוצה במשותף 5 פעמים במהלך חיי הנישואים שלהם, חלקם בהיקף נרחב בשנים 2013 ו-2016, לאחר שהבעל כבר קיבל את הדירה בירושה ובמתנה. השקעה זו מהווה ראיה ברורה לקיומו של הסכם שיתוף.
• מדובר בנישואים ראשונים לשני הצדדים, שנמשכו 25 שנים, ללא פירוד. הצדדים התגוררו בדירת מגורים יחידה במשך כל שנות הנישואין וגידלו בה את שני ילדיהם. הדירה מהווה נכס משמעותי ויחיד של התא המשפחתי, חוץ מזכויות צבורות.
• שני הצדדים קיימו משק בית משותף, באופן לפיו לבני הזוג היה חשבון בנק אחד משותף, שבו הם הפקידו את כל ההכנסות שלהם מעבודתם וכל מקור אחר, כולל דמי שכירות שהתקבלו מהשכרת הדירה בשנתיים שבהן הם שהו בחו"ל ודמי ביטוח בסך של 329,000 ₪ שהאשה קיבלה לאחר שלקתה במחלת סרטן.

הבעל לא השלים עם פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה והגיש עליו ערעור בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעיקר בכל הנוגע לקביעתו לפיה הצדדים השקיעו יחדיו השקעה מהותית בדירה.

לדברי הבעל, כספי השיפוצים של הדירה לא מומנו על ידם במשותף, אלא רק באמצעות כספים שאמו נתנה לו לשם כך. לפיכך, אין מדובר בהשקעה שמשותפת לו ולאשה, אלא בהשקעה שלו בלבד בדירה, שמלכתחילה שייכת רק לו, מאחר שהוא קיבל אותה לפי ירושה ובמתנה.

כיצד מוכיחים כוונת שיתוף בדירת מגורים?

בית המשפט המחוזי ציין שאין חולק שהבעל קיבל את הדירה בירושה ובמתנה במהלך הנישואים ולכן מדובר בנכס חיצוני לנישואין. לפיכך, על האשה להוכיח קיומה של כוונת שיתוף ספציפי לגבי הדירה, כדי שהיא תהיה זכאית למחצית הזכויות בה.

לפי הפסיקה, על מנת להוכיח קיומה של כוונת שיתוף בנכס חיצוני לנישואים, יש להוכיח את קיומן של נסיבות עובדתיות שונות, בנוסף לעצם קיומם של חיי הנישואים, לרבות נישואים ממושכים, שמהן ניתן להסיק שבן הזוג בעל הנכס החיצוני אכן התכוון להקנות לבן הזוג השני זכויות באותו נכס.

נסיבות עובדתיות אלו מכונות בפסיקה "דבר מה נוסף". עם זאת גם נקבע שיש להקל לגבי נסיבות אלו כאשר מדובר בדירת המגורים של בני הזוג, מאחר שמדובר בנכס משפחתי מובהק, שלעיתים מהווה גם את הנכס המשמעותי היחידי או העיקרי של בני הזוג.

בפסק דין החשוב והמעניין בהליך בע"מ 1391/11 אלמונית נ' אלמוני קבע בית המשפט העליון מספר סימנים לגבי קיומו של אותו דבר מה נוסף שנדרש לצורך הוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורים, תוך שהוא מחלק אותם לסימנים שקשורים לדירת המגורים עצמה, ולסימנים שקשורים לאורך ואורח חיי הנישואין של בני הזוג.

לגבי הסימנים שקשורים לדירת המגורים עצמה, יש להבחין מבחינת נטל ההוכחה בין מספר נקודות חשובות.

כך יש להבחין בין דירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי מי מבני הזוג, לבין דירת מגורים שהתקבלה לידיו במסגרת מתנה או בירושה במהלך חיי הנישואין. עוד יש לקחת בחשבון את אורך התקופה בה היתה דירת המגורים רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בה התגוררו בני הזוג בדירה עד למשבר הנישואים.

כמו כן חשוב לשים לב לקיומה של זיקה כלכלית, מתוך נכסי המאמץ המשותף ובמהלך חיי הנישואין, בנוגע לדירה, שיש בה כדי ללמד על תרומה משמעותית של בן הזוג הבלתי רשום בה, כגון החזרי משכנתא, תוספת בניה מהותית להרחבתה, או שיפוץ מסיבי שנערך בה.

נקודה נוספת וחשובה הנה ההתנהלות הספציפית של בני הזוג, בפרט של בן הזוג שרשום כבעלים של הדירה, שיש בה כדי ללמד, מפורשות או מכללא על דרך של התנהגות, על כוונה לשתף את בן הזוג הבלתי רשום בזכויות בדירה.

לגבי הסימנים שקשורים לאורך ואורח חיי הנישואין יש לבחון האם המדובר בנישואים ראשונים או לאו, אורך חיי הנישואין עד למשבר הנישואים, אורח חיי הנישואין עד למשבר, כלומר, האם היתה אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף, התנהלותו והתנהגותו של בני הזוג במהלך החיים המשותפים להבדיל מבעת פרוץ המשבר, לגבי הנכסים החיצוניים ושילובם בנכסי התא המשפחתי.

חשוב לזכור כי המדובר ברשימת סימנים שאינה סגורה וגם אין מדובר בסימנים שמצטברים, כך שכל המרבה בהם, הרי זה משובח, אלא מדובר בסימנים שמשליכים על זה ושעוצמתם משתנה בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי.

עוד: האשה לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים   זכויות בדירה הרשומה על שם החמות ז"ל

האשה עמדה בנטל ההוכחה לגבי קיומה של כוונת שיתוף

בית המשפט המחוזי קבע שהאשה עמדה בנטל שנדרש ממנה לצורך הוכחת קיומה של כוונת שיתוף בדירת המגורים, למרות שהיא ניתנה לבעל בירושה ובמתנה, וזאת גם בהסתמך על הראיות לכך שצויינו בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, כפי שפורט לעיל.

לגבי טענת הבעל לפיה כספי שיפוץ הדירה מומנו על ידי אמו, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעות בית המשפט לענייני משפחה לפיה אמו של הבעל אכן הפקידה כספים בחשבון הבנק המשותף של שני בני הזוג, אולם מדובר בכספים שלא ניתנו לשם שיפוץ הדירה, אלא לצורך כיסוי יתרות חובה שנוצרו בחשבון זה, כולל בשנים שבהם לא בוצעו כלל שיפוצים בדירה וזאת כדי למנוע את התמוטטותם הכלכלית של בני הזוג.

בנוסף, גם אם היה מדובר בכספים שניתנו רק לבעל, אזי הם התערבבו בכספי המאמץ המשותף שהופקדו במקביל, במשך כל השנים, על ידי שני בני הזוג בחשבון הבנק המשותף שלהם, עד כי לא ניתן לייחד ולומר שדווקא כספי האם הם אלה ששימשו לביצוע השיפוצים.

בהתאם לכך דחה בית המשפט המחוזי את הערעור של הבעל וכן חייב אותו לשלם לאשה הוצאות משפט בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.

עוד בנושא: דחיית תביעה של אשה לחלק בדירת ירושה    האם בגידה של האשה יכולה לשלול כוונת שיתוף בדירה?