כידוע, בתי הדין הדתיים בארץ ולרבות בית הדין הרבני, אינם מכירים בנישואים בין בני זוג חד-מיניים, הואיל והדבר מנוגד להלכה שלהם. כתוצאה מכך, בני זוג חד מיניים אינם יכולים להינשא זה לזה במסגרת בית הדין הדתי-אישי שלהם בארץ וממילא הם גם אינם יכולים להתגרש במסגרתו.

מכאן גם נובע איפוא, כי מבחינה טרמינולוגית גרידא, בני זוג חד מיניים אינם יכולים להתגרש זה מזה, כי אם רק להיפרד זה מזה.

למרות שהמדינה איננה מכירה בנישואים של זוגות חד מיניים במסגרת חקיקה ראשית, היא מעניקה להם זכויות שונות, כגון זכויות במס הכנסה וביטוח לאומי, בדומה לזכויות שניתנות לזוגות הטרוסקסואלים וזאת הודות לשורה של פסקי דין שניתנו בעניין זה.

יתרה מכך, המדינה גם מאפשרת לזוגות חד-מיניים שנישאו בנישואים אזרחיים במדינות זרות, כמו בקנדה, גרמיה, הולנד ועוד, להירשם כזוגות נשואים ברישומי משרד הפנים, קרי, במסגרת מרשם האוכלוסין ותעודות הזהות שלהם.

זאת, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון מסוף שנת 2006 במסגרת בג"צ 3045/05 יוסי בן ארי נ' מנהל מירשם האוכלוסין במשרד הפנים. עם זאת, בית המשפט העליון גם הבהיר כי מדובר בהנחיה טכנית-רישומית בלבד, אשר איננה נוגעת לשאלת ההכרה המהותית של מדינת ישראל בנישואים בין בני זוג חד-מיניים שנערכו בחו"ל.

במידה שבני זוג חד-מיניים שנרשמו כנשואים ברישומי משרד הפנים, מעוניינים להיפרד זה מזה ולמחוק את רישומם כנשואים במשרד הפנים, עליהם לנקוט בהליך התרת נישואין וזאת בפני בית המשפט לענייני המשפחה ולא בפני בית הדין הדתי.

כך נקבע בהליך תמ"ש 11264-09-12 פלונים נ' משרד הפנים. במקרה כזה, בית המשפט לענייני משפחה גם ידון יתר הסוגיות הנלוות להליך הגירושין, כגון חלוקת הרכוש המשותף, תשלומי מזונות, משמורת הילדים והסדרי הראיה.

לחלופין, בני זוג חד מיניים יכולים לערוך ביניהם תעודת זוגיות באמצעות ארגון משפחה חדשה וזאת בהתאם לפסק דין תקדימי אשר ניתן בדצמבר 2014 בהליך תמ"ש 11257-12-11. בני זוג שערכו תעודת זוגיות ומעוניינים להיפרד זה מזה, יוכלו לבטל את תעודת הזוגיות באמצעות חתימה על תצהיר.

ככלל, בני זוג חד-מיניים יכולים גם להיות מוגדרים כידועים בציבור וזאת במידה והם עונים על שני התנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה: קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף.

במקרה כזה יחולו עליהם בעת פרידתם אותן ההלכות שחלות על פרידה של ידועים בציבור. בהתאם להלכות אלו, במידה ובני זוג חד-מיניים שהינם ידועים בציבור מעוניינים להיפרד זה מזה, ביכולתם להסדיר את הסוגיות שכרוכות בפרידתם במסגרת הסכם הדדי. בהעדר הסכם כזה, סוגיות אלו תועברנה להכרעת בית המשפט לענייני משפחה.  

ההסכם בין בני הזוג החד-מיניים שמוגדרים כידועים בציבור יכול להיערך מראש במסגרת הסכם ממון או הסכם חיים משותפים שנערך ביניהם לפני או במהלך תקופת הזוגיות שלהם.

לחילופין, הסכם כזה יכול להיערך ביניהם רק בדיעבד, בעת הפרידה וסיום הזוגיות ביניהם. בכל מקרה, במידה ובני הזוג ירצו לתת להסכם שלהם תוקף מחייב כשל פסק דין, עליהם להביא את ההסכם לאישור בית המשפט לענייני משפחה.

כך נקבע במפורש על ידי בית המשפט העליון במסגרתפסק בדין המעניין בהליך רע"א 6854/00 היועמ"ש לממשלה נ' זמר.

בעקבות פסק הדין בתיק זמר, החלו בתי המשפט לענייני משפחה לאשר עוד ועוד הסכמים בין ידועים בציבור ולרבות הסכמים שנערכו בין זוגות חד מיניים.

כך לדוגמא, במסגרת הליך תמ"ש (ת"א) 3140/03 ר.א. ול.מ.פ. אושר הסכם בין בני זוג הומוסקסואליים לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה וזאת בהסתמך על הקביעה לפיה המונח בן זוג בחוק זה כולל גם בן זוג מאותו המין, ולאו דווקא בן המין האחר.

במסגרת הליך תמ"ש (ב"ש) 8510/01 א' ו-ג' אושר הסכם ממון בין בנות זוג לסביות, בנימוק לפיו הגדרת המונח בן משפחה איננה מכוונת רק לבני זוג בני מין שונה. כאמור, בהיעדר הסכם בין בני הזוג, יצטרך בית המשפט לענייני משפחה להכריע בעניין הסוגיות השונות שכרוכות בפרידת בני הזוג.

קראו בהרחבה: על קביעת הסדר ראיית ילדים בפרידת בני זוג חד מיניים

לגבי חלוקת הרכוש - חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 לא יכול לחול על בני זוג שהנם חד-מיניים, מאחר וחוק יחסי ממון אינו חל על ידועים בציבור.

לכן, במקרה של פרידה תחול עליהם הלכת השיתוף. בהתאם להלכה זו, על הטוען לשיתוף להוכיח קיומה של כוונה ליצור שיתוף בנכסים. במידה והוכחה כוונה כזו, הנכסים יחולקו בין בני הזוג באופן שיוויוני, וללא תלות בשאלה על שם מי מהם הם רשומים מבחינה פורמלית.

במידה ולבני הזוג החד-מיניים יש ילדים אותם הם מגדלים במשותף, יש לדון גם בסוגיות שקשורות לילדים, קרי, מזונות ילדים, משמורת והסדרי ראיה, וזאת תוך התחשבות בהיבט הייחודי של הורות של בני זוג חד-מיניים. שכן, כאשר מדובר בילד של בני זוג חד מיניים, אזי מטבע הדברים רק אחד מהם יכול להיות הורה ביולוגי של הילד.

יחד עם זאת, לרוב גם בן הזוג השני נוטל חלק פעיל בגידול הילד ומשמש לו כהורה נוסף לכל דבר ועניין. הורה כזה מכונה הורה חברתי.

במידה וההורה החברתי ירצה אף הוא להירשם כהורה ביחס לילד, באופן שיקנה לו את אותם הזכויות וחובות שיש להורה ביולוגי כלפי ילדו, הוא יוכל לעשות זאת באמצעות קבלת צו אימוץ, בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון משנת 2005 בתיק ירוס-חקק, או באמצעות צו הורות פסיקתי וזאת בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון משנת 2016 בתיק ממט ואבירם טבק.  
לגבי תשלום המזונות לילדים - במידה ובן הזוג השני הוכר פורמלית כהורה של הילד של בן הזוג הביולוגי, בין מכח צו אימוץ ובין מכח צו הורות פיסקתי, אזי הוא יהיה כפוף לאותן זכויות וחובות שיש להורה הביולוגי כלפי הילד, לרבות חובת תשלום מזונות. לפיכך, ההורה הביולוגי יוכל להגיש כנגדו תביעת לתשלום מזונות עבור הילד.

יתרה מכך, ייתכן ובן הזוג השני יחוייב בתשלום מזונות, גם במידה והוא לא יגיש בקשה לקבלת צו אימוץ או צו הורות פסיקתי לגבי הילד של ההורה הביולוגי.

כך עולה מפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בשנת 2013 במסגרת הליך תמ"ש 21910-02-10. פסק דין חשוב זה קבע בזמנו כי בן זוג חד מיני יישא בתשלום מזונות כלפי הילד של ההורה הביולוגי, גם אם הוא לא הגיש בקשה לאמץ את הילד וזאת במידה והוא התחייב למלא את חובותיו של הקטין.

פסק דין זה ניתן בשנת 2013, לפני שניתנה החלטת בית המשפט העליון בשנת 2016 לגבי צו הורות פסיקתי ועל כן סביר להניח שהוא חל גם במקרה בו לא הוגשה בקשה לצו הורות פסיקתי.

תיק זה עסק בשתי בנות הזוג שחיו יחדיו במשך 21 שנה ואף ערכו טקס חתונה משפחתי. לאחת מהן נולד ילד בהפריה חוץ גופית. כאשר בנות הזוג נפרדו, הגישה האם הביולוגית של הילד תביעת מזונות נגד בת זוגה.

האם טענה כי היא הביאה את הילד לעולם תוך רצון והסכמה משותפים שלה ושל בת זוגה לשעבר וכי שתיהן ראו את הקטין כבן משותף ועל כן על בת הזוג לשאת במזונותיו.

מנגד, טענה בת הזוג כי האם היא שרצתה להרות ולשמש לבד כאמו של הילד וכי ההחלטות הנוגעות לילד והטיפול בו התקבלו על ידי האם בלבד, שלא הסכימה שגם בת הזוג תשמש כאם לילד.

ככלל, חובת תשלום המזונות לגבי בני זוג נשואים חלה לפי הדין הדתי-אישי שחל עליהם, וזאת כאמור בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. מי שלא חלה עליו חובת מזונות לפי הדין הדתי-האישי שלו, יחוייב בתשלום מזונות בהתאם לחוק לתיקון דיני המשפחה, וזאת כאמור בסעיף 3(ב) לחוק זה.

בית המשפט הבהיר כי סעיף 3(א) לחוק לא חל על בנות הזוג במקרה דנן, מאחר והן חד-מיניות וכי גם סעיף 3(ב) לחוק לא חל עליהן, מאחר ולפי הפסיקה סעיף זה איננו חל על ידועים בציבור.

לפיכך, במצב שבו המחוקק טרם הביע את דברו לגבי חובת תשלום מזונות של בני זוג חד מיניים, יש לבחון את המקרה בהתאם לדיני החוזים הכלליים.

מאחר שהצדדים במקרה דנן לא עיגנו את יחסיהם בכתב וגם לא טרחו להגיש בקשה לצו אימוץ, יש לבחון מה הייתה הסכמתם הלא כתובה לגבי הקטין, וזאת כפי שניתן ללמוד מהתנהלותן לפני לידת הקטין ולאחר מכן.

בהסתמך על העדויות שהוגשו בפניו, קבע בית המשפט כי האם הסכימה להרות אך ורק לאור העובדה שבת זוגה הייתה לצידה, וכי היא רצתה ששתיהן תשמשנה כאמהות לקטין שייוולד.

עוד עלה מהעדויות שכוונת בנות הזוג הייתה לגדל את הקטין יחד וכי בת הזוג היתה אכן מעורבת בכל הליך ההפריה של האם וכי מרגע לידתו של הקטין היא הייתה מעורבת בגידולו בצורה שווה לאם הביולוגית, אם לא מעבר לכך, שכן היא בעצמה העידה כי היא זו שטיפלה בו מרגע שחזר הביתה מהמסגרת החינוכית ועד לשעה שבה הלך לישון.

בהתאם לכך נקבע כי בת הזוג יצרה התחייבות זוגית כלפי הקטין והאם למלא את חובותיה כלפי הקטין ובכלל זה את חובת תשלום המזונות.

יש לך שאלות לגבי הליכי פרידה של זוג חד מיני? חייג/י: 072-336-0526