דחיית תביעה לתשלום דמי כתובה

האשה טענה שהיא זכאית לקבל את מלוא דמי כתובתה, וזאת "ככל אשה כשרה" ובפרט שבעלה הוא שיזם את הליכי הגירושין ביניהם.

הבעל התנגד לתביעת בטענה שהיא טסה לארה"ב ללא הסכמתו, כאשר במסגרת נסיעה זו היא זינתה תחתיו ובגדה בו עם קרוב משפחתה, שאירח אותה שם ולקח אותה לנסיעות במשאית שלו.

לטענת הבעל, אם לא די בכך, אזי הוא גם חושד שהיא בגדה בו עם גברים נוספים. עוד טען הבעל שדווקא עמו האשה סירבה לקיים יחסים ולאור סיבות אלו יש לשלול ממנה את דמי הכתובה.

האישה הודתה שהיא מיעטה לקיים יחסים עם הבעל, אך הכחישה את טענות הבעל לפיהן היא נסעה לארה"ב בניגוד להסכמתו ושהיא זינתה תחתיו, כלומר, בגדה בו במהלך נישואיהם.

נוכח המחלוקת בין הצדדים בעניין זה, הציע בית הדין הרבני שהאשה תעבור בדיקת פוליגרף. האשה הסכימה לעבור בדיקה זו, אולם תוצאות הבדיקה קבעו חד משמעית שבעל אכן התנגד לנסיעתה לארה"ב, ושהיא אכן בגדה בו בתקופת נישואיהם.

למרות זאת, טענה האשה שתוצאות הבדיקה הנן שגויות ושיש לה אף תמונה שמציגה את הבעל מלווה אותה כשהיא טסה לארה"ב, אולם היא לא טרחה כלל להציג את התמונה בפני בית הדין.

הבעל, לעומת זאת, טען כי האישה משקרת לבית הדין לאור העובדה שהמדובר בתמונה שבכלל צולמה כשהיא טסה לתורכיה ולא לארה"ב.

עוד טענה האשה שהיא חולה במחלה בשם סרקואידוזיס, שפגעה בזיכרונה ולכן בדיקת הפוליגרף אינה נכונה.

בית הדין הרבני דחה טענה זו בהסתמך על שלושה נימוקים:

• ראשית, מדובר במחלה שפוגעת בעיקר בדרכי הנשימה, הכבד והעור, ואין היא פוגעת בזיכרון או במח.
• שנית, האשה לא הציגה כל מסמך רפואי שמוכיח את טענתה לפיה היא חולה במחלה זו.
• שלישית, האשה לא ביקשה להזמין לעדות את מי שערך לה את בדיקת הפוליגרף כדי לחקור אותו בעניין זה.

בהתאם לכל האמור לעיל קבע בית הדין שהאשה איננה זכאית לדמי כתובתה.

דחיית התביעה לקבלת הזכויות בדירה שירש הבעל

במסגרת תביעת הרכוש של האשה, טענה האשה שהיא זכאית לקבל זכויות בדירה שירש הבעל מאמו במהלך תקופת נישואיהם, מאחר שהיא שילמה חלק מהוצאות השיפוץ של הדירה, ועל כן היא זכאית למחצית הזכויות בדירה או לפחות לחלק היחסי של התשלום הנ"ל בדירה, וזאת מכח הלכת השיתוף.

אולם, בית הדין הרבני דחה גם תביעה זו. לדבריו, מדובר בדירה שניתנה לבעל מאמו בירושה וכי אמו אף ציינה בצוואתה במפורש שהדירה תישאר בבעלותו בלבד ושלאשתו לא יהיה כל חלק בה.

לפיכך, מדובר בנכס ירושה שאיננו נכלל ברכוש המשותף של הצדדים, למעט במקרה בו האשה הוכיחה שלבעל היתה כוונה לשתף אותה בבעלות עליו, אולם האשה לא הוכיחה כל כוונה כזו וזאת לאור הממצאים הבאים:

• ראשית, הצדדים התגוררו בדירה רק כ-4 עד 6 שנים, בעוד שהפסיקה בדבר חזקת השיתוף דורשת מגורים של 20 שנה.
• שנית, לאחר מכן הדירה הושכרה, כאשר האשה בעצמה טענה שהבעל הסתיר ממנה את עצם השכרת הדירה ובנוסף לא שיתף אותה בתביעה שהגיש כנגד השוכרים.
• שלישית, הבעל טען שהאשה לא השתתפה כלל בעלות שיפוץ הדירה, ושהוא מימן לבדו את כל עלות השיפוץ מחשבונו הפרטי.
• רביעית, לפי הפסיקה, על מנת שהשתתפות בעלות השיפוץ תקנה זכויות בדירה, השיפוץ צריך להיות שיפוץ גדול ששינה את מצב הדירה באופן משמעותי, כך שהוא הוסיף חדרים או הגדיל את הדירה. אולם, במקרה זה השיפוץ שנערך לא העלה את שווי הדירה אלא רק שיפר את נוחות החיים בדירה, מה גם שהאשה לא הציגה כל הערכת שמאי בעניין זה.

בהתאם לכל האמור לעיל קבע בית הדין שהאשה לא הוכיחה כל כוונה לשיתוף בדירת הירושה של הבעל ועל כן היא איננה זכאית לשום חלק ממנה.

קריאה נוספת: הגנה על נכס שעבר בירושה בעת גירושין