דוגמא מתוך פסיקת בית הדין הרבני

במסגרת התיק הרבני 681773-5 פלונית נ' פלוני אשר התנהל בפני בית הדין הרבני בירושלים, נדון מקרה בו ניתן פסק דין אשר חייב בעל לתת גט לאשתו וגם נקבע מועד לדיון שנועד לסידור הגט, אולם הבעל כלל לא טרח להופיע במועד שנקבע לסידור הגט.

באותו שלב, האשה המשיכה לגור בדירת המגורים המשותפת של בני הזוג ואילו הבעל גר מחוץ לדירה.

בין הצדדים התנהלו גם דיונים לגבי זכותו של כל צד בדירה. אבל, מאחר ש-90% מהדירה היו שייכים לאשה ורק 10% לבעל, קבע בית הדין שבאותה עת יש לאשה עדיפות במגורים בנכס על פני הבעל ומאחר שלא יתכן ששניהם יגורו יחדיו בדירה לאחר הגירושין, אזי כדי לאפשר את ביצוע פסק הדין לגירושין, יש להרחיק את הבעל מדירה זו, באמצעות מתן צו אשר אסר עליו להגיע ולהיכנס לדירת המגורים של הצדדים.

כדי להבטיח את קיום הצו קבע בית הדין שהמשטרה מתבקשת לסייע באכיפתו. מאחר וצו ההרחקה הנ"ל ניתן שלא לפי החוק למניעת אלימות במשפחה אזי כאמור, אין לו הגבלת זמן.

בית הדין הוסיף וקבע כי עם השלמת פסק הדין בתביעה לחלוקת הרכוש ובהתאם לתוצאת פסק הדין, יהיה מקום לבחון את זכותו של הבעל להתגורר בדירה לאחר שהאשה תצא ממנה וכן לזכותו לדמי שימוש ולהביא לפירוק השיתוף בדירה ואין בצו הנוכחי לקבוע דבר ביחס לתוצאות ההליך.

בית הדין הבהיר כי בהעדר צו הרחקה, עלול הבעל לשוב להתגורר עם האשה תחת אותה קורת גג ובכך לסכל את ביצוע פסק הדין, וקיים סיכוי סביר שהגירושין יתעכבו ללא קץ ויישארו מותנים בהסכמת אחד מבני הזוג שיבחר לעזוב ולעבור למקום מגורים חילופי ובסופו של דבר יעזוב את הבית אותו בן זוג שאצלו כבר כשל כח הסבל להמשיך במציאות בלתי הגיונית זו.

בית הדין ציין שלפי ההלכה הקיימת ההוראה בדבר הפרדת המגורים המשותפים ניתנת בדרך כלל לאחר שבני הזוג כבר התגרשו סופית והתקיים בפועל הליך לסידור הגט.

הסיבה לכך הנה שמיד לאחר סידור הגט מתעורר האיסור למגורים משותפים ועל כן, בית הדין הרבני נותן גם את ההוראה המתאימה לבן זוג המחויב לצאת, ולעבור למקום מגורים חילופי.

ואולם בימינו, שבהם מעבר למקום מגורים אחר מחייב הכנה מוקדמת למצוא פתרון מגורים חילופי, הסדרת ציוד בסיסי והעברת חפצים, אזי מן ההכרח שההוראה המסדירה את הפרדת המגורים תינתן גם בנסיבות של חיוב מתן גט וכאשר אחד הצדדים מתנגד למתן הגט וזאת עוד קודם להזמנת הצדדים לסידור הגט.

שאלה זו אינה מתעוררת בגט המוסדר בהסכמה, שאז ההסכם קובע גם את זהותו של בן הזוג המחויב בעזיבת הדירה. אך בהיעדר הסכמה, על בית הדין לקבוע הפרדה זו בניגוד להסכמת צד אחד וזאת עוד קודם למועד סידור הגט.

כלומר, בכל מקרה שבו בני הזוג עדיין גרים תחת אותה קורת גג ואין הסכמה על פירוד, אזי כבר עם מתן פסק הדין לחיוב הגירושין, יש גם לקבוע הפרדת מגורים וכן לדון בכל מקרה לגופו כדי להחליט על מי מבני הזוג מוטל לעזוב את המגורים המשותפים ולעבור למקום מגורים חילופי.

בית הדין הבהיר שבגמרא ובשולחן ערוך כבר נפסק אמנם כי במקרה שבו כח שניהם שווה ביחס לדירה, כגון במקרים בהם שניהם שוכרים את הנכס או שהנכס שייך לשניהם בחלקים שווים, אזי על האשה לעזוב, אולם מדובר במקרים בהם שאין שיקולים אחרים המכריעים את הכף.

המדובר למשל, במקרים בהם הילדים הקטינים נשארים במשמורת האם ואין להם פתרון מדור חילופי ראוי, או מקרים בהם לאשה יש חלק גדול יותר בבעלות על הנכס, שאז על האשה להישאר בדירה ועל הבעל לעזבה.

במקרה דנן, שבו לאשה יש 90% בדירה ואילו לבעל יש בה רק 10% ברור שכח האשה עדיף ועל הבעל לעזוב את הדירה וזאת על מנת לאפשר את הגירושין, שכבר נפסק שהוא מחויב בהם, ולמנוע הטלת ספק במעמדה כגרושה לאחר הגירושין אם ישוב לגור בבית.

עם זאת, בית הדין גם הבהיר שצו ההרחקה לבעל במקרה דנן ניתן רק לצורך הסדרת הגירושין ובלא שיהיה בכך ויתור על זכות הקניין של הבעל בדירה, כפי שהיא היתה עד כה.

כמו כן, כן אין מניעה שהבעל יבקש לקבל מהאשה דמי שימוש עבור חלקו בדירה ובהתאם לחלקו בה.

עוד בנושא: חיוב במתן גט מיידי   האם יש לתת גט שני במקרה של חיים משותפים אחרי גט ראשון?