בשנת 2004 ערכה האם צוואה במסגרתה הורישה 60% מזכויותיה בדירת המגורים שלה לאותו ילד, ואילו את יתרת ה-40% בדירה היא הורישה ל-4 ילדיה האחרים, בחלקים שווים ביניהם. את כל יתר נכסיה הורישה האם לכל 5 ילדיה בחלקים שווים ביניהם.

האם הבהירה בצוואתה שהיא בוחרת להעביר לאותו ילד 60% מזכויותיה בדירה, מאחר שהוא היחידי מבין ילדיה שאינו נשוי ואינו מסודר במסגרת משפחתית ומאחר שהוא חי איתה ודואג לכל צרכיה.

בשנת 2009 התקשרו האם ובנה בהסכם עם יזם לפיו כל אחד מהם מכר לו את דירתו בבנין הישן וקיבל דירה בבניין חדש שהיזם התחייב לבנות במקום בנין המגורים שלהם. האם קיבלה גם דירה נוספת, עבור בתה. בפועל, הבנין הישן טרם נהרס וממילא טרם הוחל בבניית הבניין החדש.  

בשנת 2016 נפטרה האם והוצא צו לקיום צוואתה. בנה של האם עבר לגור בדירתה והשכיר את דירתו לאחותו, אולם שלושת הילדים האחרים התקוממו והגישו נגדם תביעה בפני בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה ביקשו בין היתר, להצהיר שכל הזכויות של האם בדירה שמיועדת לה בבנין החדש שייכות לכל 5 ילדי האם, בחלקים שווים ביניהם.

לגבי הדירה המיועדת לאחות, טענו האחים שהמדובר היה בעסקה למראית עין בלבד וכי גם דירה זו שייכת לעיזבון האם ויש לחלקה בין כל 5 האחים.

עיקרון העקיבה והמבחנים להחלתו

בית המשפט הבהיר כי הסוגיה שבפניו עוסקת בשאלה כיצד יש לפרש את הוראת הצוואה לגבי דירת האם, נוכח שינוי הנסיבות שחל לאחר עריכת הצוואה ולפני פטירת האם ולפיו הדירה הישנה שלה הוחלפה למעשה בדירה החדשה.  

עוד ציין בית המשפט כי עקרון העל בדיני הירושה הנו כיבוד רצון המוריש וכדי להגשים את רצונו, יש לאתר את רצונו באמצעות פרשנות הצוואה שהותיר אחריו.

לפי הפסיקה, כאשר נכס של המצווה הוחלף בנכס אחר, יש לבחון האם ניתן להחיל את עקרון העקיבה, לפיו יש לראות בנכס החדש כתחליפו של הנכס הישן, ולהחיל על הנכס החדש את הוראת הצוואה שחלה על הנכס הישן ובכך להגשים את עקרון המצווה.

כדי להחיל את עקרון העקיבה, יש לבחון את נסיבות המקרה לפי מספר מבחני עזר, שכוללים את:

• כוונת המוריש
• סדר הקדימות
• מבחן הזמנים
• מבחן המימון
• הדמיון בין הנכסים
• הבעלות בנכסים

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מההסכם שכרתה האם עם היזם עולה בבירור כוונתה ורצונה של האם להחליף את הדירה הישנה בדירה החדשה, בפרט שמלוא המימון של הדירה החדשה נבע מכספי מכירת הדירה הישנה.

מדובר גם בנכסים דומים, המיועדים לשימוש דומה והבעלות בשניהם שייכת במלואה לאם. לפיכך מדובר במקרה מובהק שבו יש להגשים את רצון האם באמצעות החלת הוראת צוואתה לגבי הדירה הישנה גם על דירתה החדשה.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בקריאת כל הוראות הצוואה יחדיו כמכלול, כאשר מהן עולה שהאם ביקשה להפריד בין הדירה שלה ליתר נכסיה ולחלק אותם באופן שונה.

לפיכך, פירוש הצוואה באופן שמחיל את הוראת הצוואה לגבי הדירה הישנה על הדירה החדשה, מגשים את האופן לפיו ביקשה האם לחלק את נכסיה כפי שעולה מהצוואה.

בהתאם לכך נקבע שהאח הנתבע זכאי ל-60% מהזכויות בדירה החדשה. אולם, יחד עם זאת, גם נקבע שעליו לשלם ל-3 אחיו 30% מדמי שימוש ראויים בגין מגוריו בדירת האם הישנה וזאת למרות שהיא כבר נמכרה ליזם, ולכאורה כבר לא נכללה בעיזבון האם ועל כן לכאורה לאחים התובעים אין כל זכות לקבלת דמי שימוש.

בית המשפט נימק זאת בעובדה לפיה בהסכם בין האם ליזם, נקבע שהאם תהיה זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה הישנה עד לבניית הדירה החדשה ועל כן גם זכות זו נכללה בעזבונה, כך שגם התובעים זכאים להינות ממנה.

לגבי הדירה שנרכשה עבור האחות, נקבע כי שהאחים התובעים לא הוכיחו שמדובר בעסקה למראית עין וכי המדובר על מתנה שהאם נתנה לבתה עוד בחייה, ולכן לא מדובר בנכס ששייך לעיזבון האם, אלא בדירה ששייכת לאחות בלבד.

קריאה נוספת: פתרונות יצירתיים ואפקטיביים לסכסוכי יורשים