בגידה ממושכת מובילה לחלוקת רכוש לא שוויונית!

במסגרת תיק רבני 992261-3 פלונית נ' פלוני אשר התנהל בפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים, נדונה השאלה מהו מועד הקרע שחל בין הצדדים לעניין איזון המשאבים ביניהם וזאת על רקע בגידתה הממושכת של האשה בבעל.

תיק זה עסק בבני זוג שנישאו בשנת 1976 ונולדו להם שלושה ילדים.

בשנת 2013 הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האשה, תוך שהוא כורך בה גם את סוגיית חלוקת הרכוש ביניהם וזאת לאחר שנודע לו שהיא בגדה בו במשך 10 שנים.

בני הזוג הסכימו להתגרש ושבית הדין הרבני יפסוק בעניין חלוקת הרכוש ביניהם בהתאם לדין האזרחי.

האשה טענה שמועד הקרע חל רק במועד הגשת תביעת הגירושין על ידי הבעל, בשנת 2013. הבעל טען שמועד הקרע החל כבר במועד תחילת בגידתה של האשה, בינואר 2002.

בית הדין הרבני האזורי קבע שמועד הקרע בין הצדדים חל מספר חודשים לאחר מכן, במאי 2002, מאחר שיש לשער שבין האשה לגבר עמו בגדה היה במועד זה כבר קשר אמיץ, שנמשך כמה חודשים.

האשה לא ויתרה והגישה, באמצעות עורך דינה, ערעור על החלטה זו בפני בית הדין הרבני הגדול.

טענות הצדדים בערעור

האשה טענה שיש לקבוע את מועד הקרע במועד שבו הופסק השיתוף הכלכלי והמאמץ המשותף של בני הזוג ואין רלוונטיות בעניין זה לשאלה מי אשם בקרע, בפרט שבית המשפט העליון קבע שבגידה אינה פוגעת בזכויות הרכושיות, לבד מהכתובה.

במקרה דנן, עד למועד הגשת תביעת הגירושין, הצדדים חיו יחדיו תחת קורת גג אחת, ניהלו משק בית משותף ותרמו לתא המשפחתי, כל אחד לפי יכולתו ותוך מאמץ משותף, ולכן יש לקבוע שמועד הקרע הנו מועד הגשת תביעת הגירושין ולא במועד מוקדם לכך, דבר שיפגע בה מאד מבחינה כלכלית.

הבעל טען שמועד הקרע הוא מועד התחלת הבגידה של האשה, בינואר 2002 וכי אם הוא היה יודע כבר אז על בגידת האשה, הוא היה מגיש כבר אז תביעת גירושין.

עוד טען הבעל כי סעיף 8 לחוק מאפשר לבית הדין לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר, ובשל הנסיבות המיוחדות במקרה זה, נוכח בגידתה הממושכת של האשה בו, המועד המוקדם צריך להיות מועד תחילת הבגידה.

עוד בנושא: דמי הסתגלות ומענק פרישה - צריך לחלק?

שיקולי בית הדין והכרעה משפטית

בית הדין הרבני הגדול קבע שברירת המחדל בעת עריכת איזון משאבים הנה חלוקה שיוויונית של הרכוש בין בני הזוג, אולם בהתאם לסעיף 8 לחוק, ניתן גם לערוך חלוקה לא שיוויונית בהתקיים נסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת.

הסדר איזון המשאבים השיוויוני הקבוע בחוק מתבסס על ההנחה שכאשר ישנם נישואין הרמוניים, כוונת רוב בני הזוג היא לחלוקה שווה בנכסים בעת פקיעת הנישואין.

אולם, ישנם מקרים מיוחדים שבהם ייחוס כוונה שכזו לבני הזוג יחטא לאמת ויביא לחלוקה לא צודקת ולכן סעיף 8 מסמיך את בית המשפט להתחשב בכוונת הצדדים במקרים מיוחדים שבהם אי אפשר לייחס להם כוונה לחלוקה שווה בנכסים.

אמנם, בית המשפט העליון פסק בהליך ע"א 264/77 דרור נ' דרור שנטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף.

מעבר לכך, בהליך בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים גם נקבע שבגידת אחד מבני הזוג בתקופת הנישואין אינה בגדר נסיבות מיוחדות לפי סעיף 8 לחוק, שמצדיקות סטייה מכלל החלוקה השווה.

יחד עם זאת, בית המשפט העליון גם קבע בהליך בע"מ 8206/14 שבגידה ממושכת ביודעין מובילה לשיתופיות מוחלשת, בשל הפגיעה בקיום משק בית משותף וכי המדובר בנסיבות שמצדיקות סטייה מכלל החלוקה השוויונית, בהתאם לסעיף 8(2) לחוק.

כתוצאה מכך, הוא לא התערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה שקבעה שבמקרה בו גבר ניהל מערכת יחסים ממושכת מחוץ לנישואין וזאת בידיעת אשתו, נוצרת שיתופיות מוחלשת, וכתוצאה מכך נכסי בני הזוג יחולקו בשיעור של 70% לאיש ו־30% לאישה.

לפיכך, אם נקבע שבגידה ממושכת ביודעין מובילה לשיתופיות מוחלשת, אזי יש לקבוע מכח קל וחומר, שגם בגידה ממושכת בסתר, מובילה אף היא לשיתופיות מוחלשת.

הבסיס לקביעה זו הוא עובדתי ולא דתי / מוסרי / ערכי. הוא אינו נובע מתוך יחס ההלכה לעצם הבגידה או מתוך השאלה אינה מי אשֵם בפירוק הנישואין, אלא מתוך שאלה עובדתית: מה היה מצב השיתופיות בין בני הזוג במהלך הנישואין.

כאשר הערכאה המשפטית קובעת על פי מאזן הסתברויות, שבגידת הסתר היתה מביאה לסיום הקשר ולתום השיתוף בנכסים, אזי דין השותפות הזוגית המלאה בנכסים להיפסק במועד מוקדם מהמועד שבו התגלתה הבגידה.

במקרה דנן נקבע שהעובדה שהאשה בגדה בבעל בסתר ובאופן ממושך מובילה לשיתופיות מוחלשת, וכי הסתרת הבגידה של האשה מבעלה משמעה למעשה כפיית שיתוף עליו שלא מדעת, מאחר שלא היה בפניו כל המידע הרלוונטי שהיה מאפשר לו לקבל החלטה מושכלת בעניין המשך הנישואין.

עוד נקבע שסביר להניח שאם הבעל היה יודע כבר אז על הבגידה, הוא לא היה ממשיך אז בנישואיו עם האשה ולכן אין לייחס לו כוונה לשתף את האשה בנכסיו, שעליה מתבסס הסדר החלוקה השוויונית.

יחד עם זאת גם נקבע שאי אפשר להתעלם מהעובדה שלאורך 26 השנים שקדמו לבגידת האשה וגם לאחר מכן, היה מאמץ משותף של שני בני הזוג וכי גם האישה תרמה למשק הבית המשותף, הן בטיפולה בבית ובילדים והן באמצעות עבודתה שלה.

לפיכך, לא ניתן לשלול באופן מוחלט את חלקה של האישה בזכויות שצבר הבעל.

בהתאם לכך נקבע שהנכסים שהצטברו לבני הזוג ממועד הנישואים בשנת 1976 ועד למאי 2005, הוא מועד ביסוס הקשר בין האשה לגבר עמו בגדה, יחולקו בין בני הזוג שווה בשווה.

מאידך, הנכסים שנצברו להם ממאי 2002 ועד למועד הגשת תביעת הגירושין בשנת 2013, יחולקו ביחס של 80% לבעל ו-20% לאשה, בהתאם לדוקטרינת השיתופיות המוחלשת.

קריאה נוספת בנושא:

• הוכחת כוונת שיתוף בדירה
• האם בגידת אשה יכולה לשלול כוונת שיתוף בדירת מגורים?
• האשה תבעה הפרשי שכר במסגרת חלוקת הרכוש בגירושין