הדרך לבית המשפט: מעשה שהיה כך היה

תיק זה עסק בבני זוג שחיו יחדיו כידועים בציבור ונולדו להם שתי בנות.

לצורך רכישת דירת יוקרה בשווי של 2.6 מיליון ₪ קיבלו בני הזוג מהורי הגבר 900,000 ₪ במהלך שנת 2015 וזאת בהתאם להסכם הלוואה שנחתם בין הצדדים, אשר קבע בין היתר כי: "היה ודרכם המשותפת של בני הזוג תעלה חלילה על שרטון, הם יחזירו להורים את מלוא סכום ההלוואה בתוך שלושה חודשים ממועד פנייתם של ההורים אליהם בעניין זה ולא יאוחר ממועד פרידה / גירושין בפועל".

כדי להבטיח את החזר הסכום, חתמו הצדדים על בקשה לרישום הערת אזהרה למניעת דיספוזיציה בדירה לטובת ההורים ושטר רישום משכון לטובת ההורים בדירה.

כעבור שנתיים, במהלך שנת 2017 בני הזוג נפרדו ובעקבות זאת פנו אליהם ההורים בדרישה להשיב להם את הסכום בסך של 900,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, בהתאם להסכם ההלוואה.

הגבר הסכים להשיב את סכום ההלוואה אולם האשה סירבה לכך, בטענה שהסכום ניתן להם למעשה במתנה על ידי ההורים וכי הסכם ההלוואה הנו הסכם למראית עין בלבד, וזאת לצורך התחשבנות משפחתית בין ההורים לאחיו של הגבר.

מעבר לכך טענה האשה שהיא הוחתמה על ההסכם בחטף ובמרמה ועל כן יש לבטלו מכח עילות טעות, הטעייה ועושק.

חזקת המתנה לגבי מתן כספים בין הורים לילדיהם ובני זוגם

לגבי טענת האשה לפיה הכספים ניתנו להם כמתנה ולא כהלוואה, ציין בית המשפט שלפי הפסיקה, כאשר מוגשת תביעה להשבת כספים שניתנו לנתבע והנתבע טוען שכספים אלו ניתנו לו במתנה, אזי קיימת חזקה כנגד טענת המתנה, כשעל הנתבע מוטל הנטל לסתור חזקה זו.

אולם, כאשר מדובר במתן כספים על ידי הורים לילדיהם ובני הזוג של הילדים, אזי החזקה מתהפכת, כך שכספים שהעבירו הורים לילדיהם ובני זוגם יחשבו לכספים שניתנו להם במתנה, אלא אם כן ההורים יוכיחו שמדובר היה בהלוואה שעל בני הזוג להשיב להם, כך נקבע בפסק הדין החשוב והמנחה בעניין זה בהליך ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי.

בית המשפט קבע שבמקרה דנן, ההורים הוכיחו את טענתם לפיה המדובר בכספים שניתנו כהלוואה ולא כמתנה, וזאת מאחר שמדובר בהסכם פשוט, ברור והגיוני, אשר קובע במפורש שמדובר בכספי הלוואה.

לפי ההסכם ההורים הלוו סכום משמעותי לבני הזוג לשעבר שטרם מסדו את יחסיהם, ועל כן הוא גם קובע במפורש שעל בני הזוג להשיב את הכספים במקרה שייפרדו.

העובדה שהצדדים גם חתמו על מסמכי הערת האזהרה והמשכון לטובת ההורים, כדי להבטיח להם את החזר הכספים, מחזקת אף היא את הקביעה שמדובר בכספי הלוואה ולא מתנה.

לעומת זאת, האשה לא הביאה ולו בדל ראיה להוכחת טענתה שמדובר בהסכם למראית עין בלבד.

דחיית טענת העושק והמרמה של האשה

בית המשפט גם דחה את טענת האשה לפיה הוא הוחתמה על ההסכם בחטף ובמרמה, תוך עושק, טעות, או הטיה, וזאת נוכח העדויות המהימנות של עורכת הדין שערכה את ההסכם ושל אביו של הגבר, בעוד שהאשה לא הביאה כל בדל ראיה גם להוכחת טענתה הנ"ל. 

עורכת הדין שערכה את ההסכם העידה שההסכם נחתם רק לאחר מו"מ וחילופי טיוטות שכללו הערות מטעם הגבר והאשה, וכן לאחר שהיא הסבירה לאשה כל פרט וסעיף לגבי ההסכם, ולאחר שהיה ברור לה לחלוטין שהאשה הבינה את ההסכם היטב ולפרטיו. 

אביו של הגבר העיד שנוכח מחירה הגבוה של הדירה, הוא הוצרך לתת לבני הזוג סכום גבוה ביותר, מכספי החסכונות שלו ושל אשתו וזאת בשעה שאף אחד מילדיהם האחרים לא קיבל סכומים כאלו, וכי הוא ואשתו הסכימו לתת סכום זה רק בכפוף לחתימה על הסכם הלוואה שיבטיח להם את השבתו.
 
כאמור, בית המשפט קיבל עדויות אלו וקבע שתנאי הסכם ההלוואה הנם הגיוניים, סבירים ומוצדקים וכי האשה הבינה אותם היטב.

בהתאם לכך נקבע שעל האשה והגבר להחזיר להורים את הסך של 900,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד חתימת הסכם ההלוואה ועד להשבת הכספים בפועל. האשה גם חוייבה בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.

עוד בנושא: מה עושים עם דירת המגורים במקרה של גירושין?