תיק זה עסק בנושא צוואה של מנוח שנפטר בשנת 2018, כשהוא מותיר אחריו חמישה ילדים מאשתו הראשונה ואלמנה מנישואיו השניים.  

במסגרת הצוואה הוריש המנוח את כל רכושו לילדיו, למעט סך של 200,000 ₪ שאותו הוריש לאלמנה ואשר היה אמור להיות משולם לה מכספי מכר דירה של המנוח.

בנוסף קבע המנוח בצוואתו תניית סילוקין בנוסח הבא:

"צוואתי זו הינה היחידה והבלעדית וזהו רצוני המוחלט, ואם איזה שהוא יורש מיורשי יערער ו/או יתבע בין בערכאות ובין ע"י בוררות לבטל את עשיית צוואה זו הוא ינושל מעיזבוני וחלקו יחולק שווה בשווה בין יתר יורשיי".

לאחר פטירת המנוח, הגיש אחד מילדיו בקשה לקיום הצוואה ואילו אלמנתו הגישה התנגדות לבקשה, בהתבסס על שלוש עילות:

• המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה
• הצוואה זוייפה
• המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת של ילדיו

במסגרת הליך ההתנגדות מונה מומחה בהסכמת הצדדים, שקבע שהסבירות שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה גבוהה מהסבירות שהיה בלתי כשיר ובעקבות זאת הגישה האלמנה בקשה לביטול הליך ההתנגדות שלה.

לאחר מכן הגיש בנו של המנוח בקשה להורות על ביטול תשלום הסך של 200,000 ₪ לאלמנה לפי הוראות הצוואה וזאת בהסתמך על תניית הסילוקין.

בירור טענות הצדדים לצוואה

הבן טען שהאלמנה הגישה את ההתנגדות לצוואה בחוסר תום לב ותוך ניסיון לגזול מילדי המנוח את מחצית עזבונו. לדבריו, להתנגדות לא היה כל בסיס עובדתי והיא נועדה רק להאריך ולסרבל את ההליך למתן הצו לקיום הצוואה כדי לסחוט מילדי המנוח חלקים מעזבונו.

האלמנה טענה מנגד שהיא הגישה את ההתנגדות בתום לב, מאחר שהיא באמת ובתמים סברה שהצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת ותרמית ומכיוון שהמנוח היה חולה מאד, מבולבל ונתון להשפעה בלתי הוגנת מצד ילדיו.

עוד טענה האלמנה שתניית הסילוקין נוגדת את תקנת הציבור וכי אין לתת לה תוקף כאשר יורש לפי הצוואה מעלה בתום לב טענות התנגדות סבירות.

בית המשפט הכריע בבקשה על יסוד כתבי הטענות בלבד וללא קיום דיונים וזאת לפי תקנה 50 (4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, ובהסכמת הצדדים.

תוקפה של תניית סילוקין

במסגרת פסק הדין בהליך ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין קבע  בית המשפט העליון שתניית סילוקין כשלעצמה איננה בטלה מאליה ויש להכריע בה לפי השאלה האם התנגדות היורש לקיום הצוואה הוגשה לפי טענות סרק ושלא בתום לב או לאו.  

לפיכך, אם היורש לפי הצוואה הגיש את ההתנגדות בטענות סרק ושלא בתום לב, יש לקיים ולאכוף את תניית הסילוקין. מנגד כאמור, אם ההתנגדות הוגשה לפי עילה משפטית סבירה ובתום לב, אין לתת לה תוקף ואין לאכוף את תניית הסילוקין.

הלכה זו נקבעה כפתרון ביניים בין השיקולים שתומכים במתן תוקף לתניה לבין השיקולים שמצדיקים את ביטולה כאמור.

השיקולים שתומכים במתן תוקף לתניית הסילוקין הנם:

(א) הגשמת העיקרון של כיבוד רצון המצווה. זוהי מדיניות משפטית ראויה שיש להגשימה, אשר עוברת כחוט השני בדיני הירושה ומשמשת כקו מנחה לפירושן של הוראות שונות בחוק הירושה. לפיכך, מכח עיקרון זה יש לתת תוקף לתניית סילוקין שמשקפת את רצון המצווה.

(ב) המצווה מגונן באמצעות תניית הסילוקין על אינטרסים שיקרים לו כגון שלום המשפחה, שמו הטוב ועוד. לפיכך, קיים אינטרס חברתי להעמיד לנפטר אמצעי הגנה אלה.

(ג) עידוד גישור ופשרה בין היורשים. לפיכך, קיים אינטרס ציבורי שעניינים שניתן להסדירם מחוץ לכותלי בית המשפט יוסדרו מחוץ לכתליו, תניית הסילוקין תורמת לכיוון רצוי זה.

(ד) קיים אינטרס חברתי לפיו היורשים לפי הצוואה, שהנם לרוב משפחתו הקרובה של מצווה, יסדירו את ענייניהם בהסכמה והבנה. אין זה רצוי, מבחינת המשפחה, שענייניה הפרטיים ייחשפו בדיונים על תוקף הצוואה בבתי המשפט ועל כן תניית הסילוקין למעשה שומרת על פרטיות התא המשפחתי.

השיקולים שתומכים בביטול תניית הסילוקין הנם:

(א) תניית הסילוקין, לפי מהותה, מרתיעה מתנגדים מלפנות לבית המשפט וכתוצאה מכך עלול להינתן תוקף לצוואה שכלל איננה משקפת את רצון המצווה, כגון כאשר מדובר בהוראה בצוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה או כל עילה לגיטימית אחרת.

לפיכך, מדיניות ציבורית נאותה צריכה לאפשר העלאת טענות התנגדות אלו דווקא מהטעם של כיבוד רצון המצווה, אולם תניית סילוקין עלולה להרתיע רבים מלהתנגד לצוואה, מאחר שאין לדעת מראש האם הטענה תתקבל או לא.

(ב) תניית סילוקין הנה תניה אשר "קונסת" את היורש שפונה לבית המשפט ועל כן היא חוסמת, הלכה למעשה את הנגישות לבית המשפט. תניה כזו נוגדת את טובת הציבור, מאחר שבאין דיין אין דין ושלטון החוק נפגם.

(ג) מתן תוקף לתניית סילוקין עלול לעודד מעשים בלתי חוקיים. מתנגד פוטנציאלי תם לב עלול לחשוש מחשיפת אי החוקיות, בשל חששו שאם טענתו תידחה, הוא ינושל מהירושה, ובכך ניתנת חסינות דה פקטו למבצעי תרמיות למיניהם. אך טבעי הוא שמי שמפעיל השפעה בלתי הוגנת על מצווה לגבי תוכן הצוואה, גם ישפיע עליו לכלול בה תניית סילוקין ובכך יחסה תחת הגנתה.

לאור ההתנגשות בין השיקולים הללו, יש לקבוע פתרון ביניים לפיו תניית סילוקין איננה תניה שבטלה מאליה, אלא תוקפה ייקבע לפי הסבירות ותום הלב של ההתנגדות לצוואה.

ההתנגדות הוגשה בחוסר תום לב ויש לאכוף את תניית הסילוקין

הנטל להוכיח את "כשרותה" של ההתנגדות מוטל על המתנגד, קרי, האלמנה במקרה דנן.

אולם, מהראיות שהוצגו עולה שהאלמנה הגישה את ההתנגדות ללא בסיס ובחוסר תום לב וזאת לאור חוות הדעת של המומחה שקבע שהמנוח היה כפי הנראה כשיר לערוך את הצוואה.

העובדה שהאלמנה לא עתרה למינוי מומחה לבדיקת טענת זיוף הצוואה כפי שנדרש, היא גם לא הצביעה על שום עובדה שיכולה לבסס את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת שהיא העלתה לפי מבחני העזר שנקבעו בפסיקה ואף ביקשה לבטל את הליך ההתנגדות שלה.

בהתאם לכך נקבע שהאלמנה איננה זכאית לסך של 200,000 ₪ והוא ישולם בין יתר יורשי המנוח בחלקים שווים ביניהם.

בכל מקרה שבצוואה הנוגעת אליך קיימת תניית סילוקין ולפני שעושים כל דבר אחר, חשוב לפנות ולהתייעץ עם עורך דין המתמחה בתחום. צוות המשרד זמין עבורך גם עכשיו בכל שאלה נוספת.

עוד בנושא: הסתלקות מעיזבון לפי חוק הירושה