המצווה היה דובר פרסית ועברית, אך לא ידע קרוא וכתוב בעברית. עם זאת, הוא הצליח לצבור רכוש רב בחייו.

למצווה ואשתו נולדו 4 ילדים, מתוכם נפטרו שניים לפניו, בן ובת, בשנים 2006 ו-2011. הבן שנפטר הותיר 2 ילדים והבת שנפטרה הותירה ילד אחד.  

במהלך חודש מאי 2015 ערכו המצווה ואשתו צוואה הדדית. בצוואת המנוח נקבע שהזוכים בעזבונו יהיו רק אשתו ושני הילדים שנשארו בחיים, בעוד צאצאיהם של שני הילדים שנפטרו, כלומר הנכדים, נושלו ממנה לחלוטין וזאת ללא כל הסבר.

כחודש לאחר פטירת המנוח הגישה האלמנה בקשה למתן צו קיום צוואה לפי חוק.

בהמשך, היא ושני בניה הגיעו להסכם עם נכדי שני הילדים שנפטרו, למעט נכד אחד, שהתנגד לבקשה למתן צו הקיום בטענות הבאות:

• המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה במועד עריכתה מאחר שהוא היה דמנטי באותה עת, וזאת בניגוד לסעיף 26 לחוק הירושה.
• שני בניו של המנוח, הזוכים לפי הצוואה, היו מעורבים בעריכת הצוואה בניגוד לסעיף 35 לחוק הירושה. שני הבנים הינם לקוחות קבועים של עוה"ד שערכה את הצוואה, הם שנתנו לה הוראות לכתיבתה מראש, המתינו במשרדה בזמן החתימה על הצוואה ואף שילמו לה את שכרה. לפיכך, הצוואה משקפת למעשה את רצונם של הבנים ולא את רצון המנוח.
• שני הבנים השפיעו השפעה בלתי הוגנת על המצווה וזאת בניגוד לסעיף 30(א) לחוק הירושה.

אלמנתו של המנוח התכחשה לכל הטענות הללו. לדבריה, המנוח היה כשיר לחלוטין לצוות בעת עריכת צוואתו, כפי שעלה מחוות הדעת הרפואית שהוגשה לגביו על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט.

בנוסף, המנוח לא היה נתון להשפעה של איש והצוואה מבטאת את רצונו לא לתת עוד רכוש לנכדים שנולדו לשני הילדים שנפטרו מעבר לרכוש הרב שכבר ניתן להם בחייהם.

מצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד עריכת הצוואה

חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט לצורך בדיקת מצבו של המנוח במועד עריכת הצוואה במאי 2015, קבע שהוא היה כשיר לערוך אותה באותה עת וזאת בהסתמך על מסמכיו הרפואיים.

למרות זאת, בית המשפט קבע שלא ניתן להסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו וזאת מאחר שמסקנתו הנ"ל אינה מבוססת על מסמכים רפואיים מאותו מועד שקבעו ממצאים פוזיטיביים לגבי המנוח, כי אם על השערתו בלבד של המומחה, המסתמכת על היעדרם של ממצאים נגטיביים מאותו מועד.

בנוסף, המומחה הרפואי גם העיד בחקירתו שבספטמבר 2016 המנוח סבל מדמנציה חמורה, אשר לא הופיעה אצלו פתאום אלא מדובר בתהליך וכי במועד עריכת הצוואה במאי 2015 הוא כבר סבל מפגיעה קוגניטיבית מסוימת.

בהתאם לכך קבע בית המשפט שמצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד עריכת הצוואה היה ירוד במידת מה, אך לא ניתן לקבוע באופן ודאי שהוא לא יכול היה הבחין בטיבה של צוואה, כפי שלא ניתן לקבוע בוודאות כי הוא היה יכול לעשות כן.

נסיבות הכנת הצוואה וחתימתה

במהלך דיוני ההוכחות בתיק עלו הממצאים הבאים:

שני בניו של המנוח, הזוכים לפי הצוואה, הנם לקוחות קבועים של עורכת הדין שערכה את צוואת המנוח, בעוד היא עצמה מעולם לא נתנה למנוח שירות משפטי כלשהו קודם לכן שהיה מנותק מהאינטרסים הכלכליים של הבנים עצמם.

עורכת הדין שערכה את הצוואה העידה שלפני החתמת המנוח על הצוואה היא לא הסבירה לו כלל על המצב המשפטי, ובין היתר לא הסבירה לו מי הם יורשיו לפי הדין ומי מיורשיו לפי הדין מודרים מהצוואה. למעשה, פגישת עריכת הצוואה וחתימתה ארכה פחות משעה, באופן שמעלה חשש כבד שהצוואה למעשה כבר הוכנה מבעוד מועד ופגישה זו נועדה רק לצורך החתמת המצווה על מסמך עשוי.

הצוואה תורגמה לפרסית עבור המנוח על ידי אלמנתו ולא על ידי עורכת הדין שערכה את הצוואה, שאיננה דוברת כלל פרסית בעצמה. בעקבות זאת נקבע שאם מי שערך את הצוואה, שמשמש כעד לצוואה וגם העדה השניה אינן מבינות פרסית בכלל ולו באופן בסיסי, אזי אישורן שהצוואה תורגמה למנוח לשפה הפרסית הנו עקר מכל תוכן.

במהלך חקירתה בבית המשפט התקשתה אלמנתו של המנוח להסביר את פרטי הצוואה, לא בפרסית ולא בעברית ואף לא ידעה כלל להסביר מהי משמעותה של צוואה הדדית.

לא ברור כלל שילדיו המנוחים וצאצאיהם אכן קיבלו בחייהם שיעור גבוה יחסית מהרכוש הרב המאד של המנוח, בפרט שגם שני הבנים שנותרו בחיים קיבלו ממנו נכסים וכספים רבים בעודו חי.

רצונו לכאורה של המנוח לנשל את צאצאי ילדיו המנוחים אינו מתיישב עם התנהלותו בחייו, אשר דווקא דאג להם ותמך בהם בעקבות פטירת הוריהם.

לאור האמור לעיל וראיות נוספות, קבע בית המשפט כי בניו של המנוח היו מעורבים בעריכת הצוואה במידה כזו או אחרת, בין במישרין ובין באמצעות שליטה ברחוק באמם ועורכת הדין שלהם וכי הם השפיעו על אביהם המנוח השפעה בלתי הוגנת.

בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט על ביטול צוואת המנוח ואף חייב את אלמנתו בתשלום הוצאות משפט בסך של 80,000 ₪.

קריאה נוספת: כשירות לעריכת צוואה למרות דמנציה