האשה לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים...

עוד טענה האשה כי היא הכניסה מיד לאחר הנישואים סכום של כ-100,000 ₪ לחשבון המשותף של הצדדים, מכספים שהיא צברה לפני הנישואים, אשר שימש לצרכי הדירה וכי החשבון המשותף שלהם שימש להחזרת חלק מהלוואות שהבעל לקח לצורך רכישת הדירה וגם לצורך שיפוצים משמעותיים שהם ביצעו בדירה במהלך הנישואים.

בנוסף, טענה האשה שהיא והבעל רכשו יחדיו מגרש בהוד השרון והחלו לבנות עליו בית מגורים וכי הבעל הודיע לה שדמי השכירות עבור הדירה בפתח תקווה ישמשו לצורך החזר ההלוואות שנלקחו על ידם לצורך מימון הבית בהוד השרון.

הבעל הכחיש את טענותיה של האשה וטען שלא היתה לו כל כוונה לשתף את האשה בדירה בפתח תקווה וכי השיפוצים שנעשו בדירה לאורך שנים היו זניחים בעיקרם, ואין ממש בטענות האשה שהיא השקיעה כספים משלה בדירה.

עוד טען הבעל שהכספים שלטענתה הועברו על ידה לאחר הנישואים היו כספים שהיא קיבלה כמתנת חתונה ותו לא.

כיצד מוכיחים כוונת שיתוף בדירת מגורים?

בית המשפט הבהיר שלפי הפסיקה, על מנת להוכיח כוונת שיתוף בדירת מגורים שמוגדרת כנכס חיצוני לנישואים כלומר, נכס שהיה לאחד מבני הזוג עוד מלפני הנישואים או שהוא קיבל במתנה או בירושה במהלך הנישואים, אין די בהוכחת קיומם של חיי נישואים, אלא על הצד שטוען לכך להוכיח את קיומו של "דבר מה נוסף" מעבר לעצם קיום הנישואים, שממנו ניתן להסיק כוונה להקנות לו זכויות בדירת המגורים.

טענת "דבר מה נוסף" מתקבלת בדרך כלל במקרים שבהם בן הזוג שטוען לשיתוף ביצע השקעות כספיות מהותיות בדירה לצורך שיפוצה והשבחתה.

לשם כך עליו להוכיח שהדירה עברה שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג יחדיו.

עם זאת, ניתן להוכיח את קיומה של כוונת השיתוף גם באמצעות פרמטרים נוספים, כגון:

• מועד רכישת הנכס
• אופן השגת הנכס כלומר האם ברכישה, מתנה, או ירושה
• קיום נכס משמעותי הרשום ע"ש בן הזוג האחר
• פרק הזמן בו התגוררו הצדדים בנכס
• אורך חיי הנישואין עד למועד קרע
• האם שולמו תשלומים במשותף עבור הנכס כגון משכנתא וכיוצ"ב
• התנהגותם הכללית של הצדדים והאווירה שיצרו במהלך חיי נישואיהם לגבי שיתוף רכושי

ועוד...

מן הכלל אל הפרט

לאור האמור לעיל הגיע בית המשפט למסקנה שהאשה לא הוכיחה קיומה של כוונת שיתוף ביחס לדירה ובפסק דינו ניתנו בין השאר גם הנימוקים הבאים.

ראשית, למרות שבני הזוג רכשו יחדיו את הבית בהוד השרון ולמרות שלא היו להם מספיק כספים משלהם כדי לרכוש אותו, הבעל לא הציע למכור את הדירה בפתח תקווה לצורך מימון רכישת הבית בהוד השרון, אלא הם לקחו משכנתא לצורך רכישתו.

עובדה זו מלמדת באופן בולט על היעדר כוונה מצד הבעל לשתף את האשה בזכויותיו בדירה שהוא רכש לפני שהוא נישא לה.

שנית, השקעותיה של האשה בשיפוץ הדירה היו מינוריות בלבד, בסך של כ-55,000 ₪ וזאת לצורך התקנת מזגנים בדירה והחלפת המטבח, ואילו חלקה של האשה בהחזר ההלוואות שנטל הבעל לצורך רכישת הדירה עמד על סך של כ-20,000 ₪ בלבד, כך שאין בהם כדי להוכיח כוונת שיתוף מצד הבעל, מה גם שבמסגרת איזון המשאבים, בית המשפט לענייני משפחה הורה לבעל להשיב לאשה את חלקה בעלויות השיפוץ והחזר ההלוואות.

מעבר לכך נפסק שגם טענת האשה שהיא העבירה 100,000 ₪ לחשבון המשותף של הצדדים אינה יכולה להועיל לה בטענתה לזכויות בדירה, מאחר שמדובר בהסכמתה שלה להטמיע כספים ששייכים לה בחשבון המשותף ואין לכספים אלו כל קשר עם דירת הבעל שנרכשה 3 שנים קודם לכן.

אם האשה חשבה שיש בכספים אלו על מנת להקנות לה זכויות בדירה, היה עליה לדאוג לחתימת הסכם ממון שמעגן זכויות אלו, מה שלא נעשה על ידה.

בהתאם לאמור לעיל, קבע בית המשפט שלאשה אין זכויות בדירת הבעל. יחד עם זאת, בית המשפט גם הורה לבעל לשלם לה סך נוסף של 50,000 ₪ במסגרת איזון המשאבים וזאת כדי לשקף באופן ראוי ונכון יותר את השתתפותה בעלות השיפוץ שנערך בדירה.

קריאה נוספת: האם בגידה של האשה יכולה לשלול כוונת שיתוף בדירת המגורים?