האם ערכה צוואה בשנת 2015 ובמסגרתה קבעה סעיף לפיו הדירה ש"בבעלותה" תועבר לכל ילדיה, אולם הם לא יורשו למכור או להשכיר את הדירה לעולם, אלא יוכלו להשתמש בה אך ורק לצורך קיום אזכרות ותו לא.

לאחר פטירת האם, הוצא לה צו קיום צוואה על ידי רשם הירושות. כעבור 3 חודשים הגישו כל ילדיה של המנוחה תביעה לתיקון הסעיף הנ"ל, באופן שימחק את ההוראה שאוסרת למכור או להשכיר את הדירה ומתירה להשתמש בה רק לאזכרות.

הילדים טענו שהאם היתה בת 90 במועד עריכת הצוואה, לא ידעה קרוא וכתוב ולא הבינה את המשמעות המשפטית שנובעת מנוסח ההוראה שלה, מאחר שלא הוסבר לה שהדירה אינה שייכת לה במלואה, הואיל ורבע מהזכויות בדירה שייכות לילדיה, מכוח ירושת אביהם המנוח.

עוד טענו הילדים שהוראת הצוואה מונעת מהם לנהוג ברכושם מנהג בעלים וסותרת את סעיף 42 (ד) לחוק הירושה בעניין יורש אחר יורש.

ב"כ היועמ"ש לא התנגד לביטול ההוראה הנ"ל, בנימוק שהילדים הנם בעלי הזכויות ברבע מהדירה ועל כן זכאותם לדרוש את פירוק השיתוף בדירה מרוקנת אותה מתוכן.

הדיון בבית המשפט והכרעת הדין

בית המשפט קיבל את התביעה והורה על ביטול ההוראה שאוסרת למכור או להשכיר את הדירה ומתירה להשתמש בה רק לאזכרות. בפסק הדין ניתן פירוט מעניין להחלטה זאת ומתוך כמה וכמה סיבות.

ההוראה פוגעת בזכות הילדים לנהוג מנהג בעלים בדירה

האיסור למכור או להשכיר את הדירה פוגע בזכותם של הילדים, שכאמור הנם בעלי רבע מהזכויות בדירה, לנהוג בחלקם בדירה מנהג בעלים ולממש את זכותם הקניינית, שהנה זכות חוקתית.

כך למשל, האיסור פוגע בזכות הילדים להעביר את חלקם בדירה או לעשות בו כל עיסקה אחרת, כאמור בסעיף 34 לחוק המקרקעין וכן שולל מהם את הזכות לדרוש את פירוק השיתוף, כאמור בסעיף 37 לחוק המקרקעין.

ההוראה מצווה נכס שאינו בבעלות המנוחה

לפי הפסיקה, אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו והוראה שמצווה נכס שאינו בבעלות המוריש הנה הוראה שביצועה אינו אפשרי, ועל כן דינה להתבטל לפי סעיף 34 לחוק הירושה, שקובע כי "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי - בטלה".

לפיכך, המנוחה רשאית להורות בצוואתה רק לגבי חלקה בדירה, שהנו 75% ממנה, והיא איננה רשאית להורות מה ייעשה ב-25% מהזכויות בדירה, ששייכים לילדיה ועל כן יש לבטל את ההוראה גם מטעם זה.

ההוראה סותרת את סעיף 42(ד) לחוק הירושה בדבר יורש אחר יורש

משמעות האיסור למכור את הדירה הנה הורשת הדירה לכל צאצאיה של המנוחה, וזאת ללא הגבלה ועד לסוף כל הדורות שלהם ועל כן יש לבטלו, מאחר שהוא מנוגד לסעיף 42(ד) לחוק הירושה, לפיו "הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".

מדובר בסעיף קוגנטי, קר, סעיף שלא ניתן לסטות ממנו, מאחר שסעיף 53 לחוק הירושה קובע במפורש שהמצווה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה מההסדר שקבוע בסעיף 42(ד) לחוק.

אמנם, נקודת המוצא היא העיקרון הבסיסי בדיני הירושה לפיו מצוה לקיים דברי המת. עיקרון זה מעניק למצווה חופש לקבוע את תוכן צוואתו ולצוות מה יעשה ברכושו לאחר מותו, אולם חופש זה אינו מוחלט.

שיטות משפט שונות הגבילו, כל אחת בדרכה, את כוחו של המת לשלוט בחי, וזאת כדי לתחום את האפשרות הניתנת לאדם שנפטר לשלוט על נכסים מקברו.

חוק הירושה הישראלי נוקט בעמדת ביניים לפיה הוא מאפשר הורשה על דרך של יורש אחר יורש, אולם הוא גם מגביל אפשרות זו לשני יורשים בלבד, אלא אם כן היורשים הנוספים הם בין החיים בעת עשיית הצוואה, וזאת בשל הגישה לפיה אדם אינו יכול לצוות מי יהיו יורשי יורשיו עד סוף כל הדורות, כך נקבע בין השאר בהליך בע"מ 9085/16 פלונית נ' פלוני.

לפיכך, הוראת צוואה שמורישה נכס מסויים עד לסוף כל הדורות צריכה להתבטל, מאחר שהיא מנוגדת לסעיף 42(ד) לחוק הירושה וכן נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי חוקי או בלתי אפשרי, כאמור בסעיף 34 לחוק הירושה.

לסיכום, בית המשפט הורה על ביטול ההוראה שאוסרת למכור או להשכיר את הדירה ומתירה להשתמש בה רק לאזכרות, מאחר שמדובר בהוראה שמביאה לשליטה מוגזמת של המת על החי, תוך פגיעה בזכותם הקניינית של היורשים וביצועה אינו אפשרי.

עוד בנושא: הדרך לביטול צוואה לפי חוק