הנסיבות שהובילו לסכסוך המשפחתי והגשת התביעה

תיק זה עסק באב לשנים בנים, שהיה בעל חלקת אדמה שכללה מבנה ובו שתי דירות בשתי קומות, אחת מעל השניה ומסביבן חצר.

בשנת 1974 ערך האב צוואה לפיה הוא מוריש את החלקה לשני בניו, בחלקים שווים ביניהם.

בשנת 1976 ערך האב תצהיר מתנה, שבו נתן במתנה לאחד הבנים את הדירה העליונה כולל הגג ולבן השני את הדירה התחתונה כולל החצר. כל אחד מהבנים התגורר בדירה שיוחדה לו.

בהמשך האב דיווח לרשויות המס על תצהיר המתנה ואף יזם את רישום המבנה כבית משותף, תוך רישום שתי הדירות והשטחים שהוצמדו להן כחלקות משנה, באופן לפיו חלקת המשנה של הדירה העליונה היתה בשטח כולל של כ-830 מ"ר ואילו חלקת המשנה של הדירה התחתונה היתה בשטח של כ-300 מ"ר.

בשנת 1983 האב הלך לעולמו.

בשנת 1984 הצוואה נרשמה בטאבו, כך ששני הבנים נרשמו כבעלים בחלקים שווים ביניהם בשתי חלקות המשנה. עם פטירת הבן שהתגורר בדירה העליונה נרשמה אלמנתו במקומו.

גיסה של האלמנה, שהתגורר בדירה התחתונה, ביקש לשנות את הרישום בטאבו ולהסדירו לפי האמור בתצהיר המתנה, כך שהוא ירשם כבעלים של הדירה התחתונה כולל החצר ואילו האלמנה תירשם כבעלים של הדירה העליונה כולל הגג.

האלמנה סירבה לכך בטענה שהצוואה גוברת על תצהיר המתנה ושתביעת הגיס להכיר בזכותו לפי תצהיר המתנה כבר התיישנה.

בשנת 2016 הגיש הגיס תביעה נגד האלמנה בפני בית המשפט לענייני משפחה, בה עתר לשינוי הרישום בטאבו כאמור לעיל.

בית המשפט קיבל את התביעה, אולם האלמנה לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור עליו בפני בית המשפט המחוזי בנצרת באמצעות עורך דין מומחה בדיני משפחה.

מה טענו הצדדים לערעור?

בערעור, חזרה האלמנה על טענתה לפיה הצוואה גוברת על תצהיר המתנה.

לדבריה, לא ניתן להכיר בתצהיר המתנה, מאחר שהוא מנוגד לסעיף 13 לחוק המקרקעין, שאוסר על ביצוע עסקה בחלק מסויים מהמקרקעין, בעוד שבמועד עריכת התצהיר היה מדובר בחלקה אחת שבה נמצא המבנה.

בנוסף טענה האלמנה שעילת התביעה של הגיס להכרה בתצהיר של הגיס התיישנה זה מכבר, מאחר  שהתצהיר נערך בשנת 1976, 40 שנה לפני הגשת התביעה בשנת 2016 ועל כן הוא התיישן בחלוף 25 שנה.

הגיס כצפוי, ביקש שלא לשנות את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

הכרעת הערעור: תצהיר המתנה גובר על הצוואה

בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הערעור של האלמנה, בקובעו שתצהיר המתנה גובר במקרה דנן על הצוואה וזאת לפי 5 נימוקים עיקריים שאותם נסביר מיד.

האב רשם עוד בחייו את הדירות שנתן במתנה לבניו כיחידות נפרדות וזאת באופן שמתיישב עם המתנה שנתן להם. אין גם מחלוקת שהבנים פעלו לפי המתנה, מאחר שכל אחד מהילדים התגורר בדירה שיוחדה לו.

למרות שעד לרישום הצוואה בטאבו, הזכויות במקרקעין לא נרשמו על שם הבנים אלא נותרו על שמו של האב, אין מחלוקת שהאב לא חזר בו מהמתנה. לפי הפסיקה, כשם שהאב לא חזר בו מהמתנה, כך גם יורשיו אינם רשאים לעשות כן.

במסגרת תצהיר המתנה, האב הצהיר שלאחר מתן החלקה לבניו, לא נותרה לו כל זכות בה. לפיכך, האב לא יכול להוריש בצוואה רכוש שאינו שייך לו וגם רישום הצוואה בטאבו בשנת 1984 אינו יוכל ליצור זכויות יש מאיין.

התביעה לגבי תצהיר המתנה טרם התיישנה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות שקובע שהודאת הנתבע בזכותו של התובע מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. זאת מאחר שהצדדים פעלו בפועל לפי התצהיר, כך שניתן לראות בכך משום הודאת האלמנה בזכותו של הגיס ואילו המחלוקות לגבי התצהיר החלו רק לאחרונה.

תצהיר המתנה איננו מנוגד לסעיף 13 לחוק המקרקעין. כל עוד תצהיר המתנה לא נמצא בשלב הקנייני קרי, נרשם בטאבו, הוא עדיין נמצא בשלב האובליגטורי. אין כל מניעה מהקניית זכויות בחלק פיזי מסוים בנכס בשלב האובליגטורי וזאת גם אם במועד עשייתה ביצועה בפועל אינו אפשרי.

בהתאם לכך נדחה ערעור האלמנה, שאף חוייבה בתשלום הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.

קריאה נוספת בנושא: ביטול הסכם מתנה בשל דמנציה