במסגרת הליך תמ"ש 26489-06-17 שהתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדרש בית המשפט לדון בפרשנות ואכיפת הסכם גירושין שעסק במימוש זכויות האשה במניות של חברה שנמצאת בבעלות בעלה לשעבר וזאת לאחר שהבעל פעל לסיכול מימוש זכויותיה במניות במשך 13 שנים תמימות.
בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה כי המציאות שנוצרה לאחר חתימת ההסכם מונעת את ביצועו ואכיפתו באופן מדוייק ובהתאם ללשון ההסכם.
לפיכך, במצב זה, יש להורות על ביצוע ההסכם בהתאם לדוקטרינת הביצוע בקירוב קרי, באופן שמקורב ככל הניתן ללשון ההסכם וזאת על מנת להבטיח את ביצועו בפועל ואת סיום איזון המשאבים בין הצדדים.
בסקירה שלפניך נסביר את פסק הדין החשוב והמעניין, ככל שהדבר נוגע לאכיפת הסכם הגירושין, שנים לאחר חתימתו ובהתאם לדוקטרינת הביצוע בקירוב שאומצה לפני שנים על ידי בית המשפט העליון.
נדגיש כבר עתה כי הסכם גירושין, ככל הסכם אחר, מחייב את הצדדים החתומים עליו ובכל מקרה של הפרת סעיף או יותר מבין סעיפי ההסכם, ניתן לפנות לבית המשפט לצורך אכיפת ההסכם. בכל מקרה כזה, יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי בטרם קבלת החלטות כלשהן.
תיק זה עסק בבני זוג שנישאו בשנת 1989 והתגרשו בשנת 2007, לאחר שחתמו על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין. במהלך הנישואים, הקים הבעל חברה על שמו, שבה הוא עובד עד היום.
הסכם הגירושין של בני הזוג קבע שלאשה יש גם זכויות במניות החברה של הבעל וכי קיימות שתי חלופות לפיהן היא תוכל לממש זכויות אלו, אשר תלויות בשאלה האם החברה תונפק עד סוף 2009.
אם החברה תונפק עד סוף שנת 2009 האשה תהיה זכאית לתמורה בעד 15% ממניות החברה, אם החברה לא תונפק עד סוף 2009, האשה תהיה רשאית למכור את המניות לצד שלישי, בכפוף למתן זכות ראשונים לבעל לרכוש אותן וזאת בהתאם להערכת שווי שתבוצע על ידי מעריך מוסמך שיוסכם על שניהם.
בנובמבר 2009 הגישה האשה תביעה לביטול הסכם הגירושין בפני בית המשפט לענייני משפחה, שהתקבלה על ידו בנובמבר 2013, אולם הבעל הגיש ערעור על פסיקה זו בפני בית המשפט המחוזי, שהתקבל בנובמבר 2016.
האשה ערערה על כך בפני בית המשפט העליון, אך נדחתה על ידו וכתוצאה מכך נותר הסכם הגירושים על כנו. בהמשך לכך, הגישה האשה ביוני 2017 תביעה לאכיפת הסכם הגירושין ולמימוש זכויותיה במניות הבעל בחברה.
האשה טענה שמאחר שהחברה של הבעל לא הונפקה עד לשנת 2009, מכאן שעל הבעל לרכוש ממנה את מניותיה בחברה בתמורה לסך של כ-12 מיליון ₪ וזאת כפי שנקבע על ידי רו"ח שמונה במסגרת הליכי הערעור של הבעל.
עוד טענה האשה שהבעל מסכל בכוונה את היישום של שתי האופציות למימוש זכויותיה לפי ההסכם שכן, מצד אחד, הוא לא פנה למינוי מומחה שיעריך את השווי, ולא ביקש לרכוש ממנה את המניות הללו. מצד שני, החברה אינה מחלקת דיבידנד, בעוד הבעל ובת זוגו מושכים ממנה משכורות עתק.
כתוצאה מכך, איש אינו מעוניין במניות המיעוט שלה בחברה שאינן מקנות דבר למעשה ועל כן אין באפשרותה למכור את מניותיה לצד שלישי.
הבעל טען שההסכם אינו מחייב אותו לרכוש מהאשה את מניותיה בחברה וכי היא רשאית למכור אותן לצד ג' בכפוף לזכות סירוב ראשונה שלו. עוד טען הבעל שהאשה כבר אינה זכאית ל-15% מהמניות, מכיוון ששווי החברה עלה משנת 2009, כך שכיום היא זכאית ל-3.7% בלבד ממניות החברה.
בית המשפט קבע בתחילה, שלמעשה, אף אחת מהאופציות שנקבעו בהסכם לא מומשה בפועל וזאת במשך 13 שנים לאחר שהוא נערך.
בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שהחברה לא הונפקה עד סוף 2009, שהבעל לא מימש את זכות הראשונים שלו לרכוש את מניות האשה, שהצדדים לא מינו אקטואר לצורך הערכת שווי החברה, ושהאשה לא הצליחה עד עכשיו למכור את מניותיה בחברה לצד שלישי.
בנסיבות אלו, בהן ההסכם לא בוצע, אולם שווי החברה עלה והאמון שהיה בין הצדדים אבד והם מנהלים ביניהם הליכים משפטיים במשך שנים רבות, יש להתאים את פרשנות וביצוע ההסכם בהתאם למציאות שהשתנתה ובהתחשב בעובדות הללו, וזאת מאחר שהצמדות ללשון ההסכם ללא בחינת הנסיבות והדין החל בכללותו, עלולה להוביל את שני הצדדים למצב של אין מוצא.
במצב דברים זה, על בית המשפט למצוא את הדרך לביצועו של ההסכם, שאכן תבטיח ביצועו בפועל וסיום איזון המשאבים בין הצדדים, וזאת בהתאם לדוקטרינת הביצוע בקירוב שאומצה בפסיקת ביהמ"ש העליון, כאמור בהליך ע"א 2686/99 אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ.
דוקטרינת הביצוע בקירוב קובעת שכאשר נוצר שינוי בנסיבות שמונע את ביצוע החוזה ואכיפתו במדוייק, אזי לבית המשפט יש סמכות להורות על ביצוע החוזה ואכיפתו שלא בהתאם לחיובים המדויקים שנטלו על עצמם הצדדים לפי החוזה, אלא בקירוב לחיובים הללו ותוך כדי התאמות למציאות שהשתנתה.
בהמשך לכך בחן בית המשפט כיצד ניתן להתאים את ההסכם למציאות הנוכחית ולהורות על ביצועו בקירוב לחיובים המקוריים שמופיעים בהסכם.
בית המשפט קבע כי מצד אחד, לא ניתן לכפות על הבעל לרכוש את מניות האשה, כפי שדרשה האשה, וזאת מאחר שאף אחת מהחלופות שנקבעו בהסכם לא קבעה שניתן לחייב אותו לרכוש את המניות, אלא רק ניתנה לו האפשרות להחליט האם לרכוש את המניות במסגרת זכות הסירוב הראשונה שהוענקה לו ותו לא.
יחד עם זאת, מצד שני, גם לא ניתן להמשיך ולצפות שהאשה תמכור בעצמה את המניות לצד שלישי, כפי שדורש הבעל וזאת מאחר שהבעל משתמש בחוסר תום לב בכל הכח שיש לו בחברה כדי לסכל זאת, תוך הפרת חובות הגילוי והנאמנות שיש לו כלפי האשה כגרושתו וכבעלת מניות מיעוט בחברה, כאשר הוא אף נמנע מלהעביר לה את הדוחות הכספיים של החברה, וזאת חרף החלטה שיפוטית שחייבה אותו לעשות זאת.
בסופו של דבר החליט בית המשפט שהפיתרון הראוי במצב זה, שהנו הקרוב ביותר ללשון ההסכם ונסיבותיו, הוא לתת לבעל אפשרות קצובה בזמן לממש את זכות הראשונים שלו לרכישת מניות האשה בחברה וזאת לפי השווי שהתבקש על ידי האשה, בסך של כ-12 מיליון ₪.
בהתאם לכך קבע פסק הדין, שניתן ביום 3.5.2020, שעל הבעל להודיע עד ליום 15.6.2020 האם הוא מעוניין לממש את זכות הראשונים שלו, ולרכוש את מניות האשה בחברה בתמורה לסך של כ-12 מיליון ₪.
במידה שהבעל לא יבקש לממש זכות זו, ימונה כונס נכסים שיפעל למכירת מניות האשה בחברה לצד שלישי, תוך חיוב הבעל לשתף עמו פעולה באופן מלא.
במידה והבעל לא ישתף פעולה באופן מלא עם הכונס, אזי הכונס יהיה רשאי לפנות לבית המשפט בבקשות מתאימות. בנוסף לכך חוייב הבעל גם בתשלום הוצאות משפט בסך של 58,500 ש"ח.