מדוע הגיעו זמני השהות לדיון בבית המשפט?

תיק זה עסק בשתי נשים, בת 37 ובת 47, שניהלו מערכת יחסים זוגית במשך כ-11 שנים, עד לשנת 2016.

בשנת 2012 נולד לבת הזוג המבוגרת יותר בן באמצעות תרומת זרע, כך שהיא היתה אמו הביולוגית.

לאחר הלידה שימשה בת הזוג השניה אף היא בפועל כהורה של הילד, אם כי היא לא פעלה להסדיר את מעמדה כהורה שלו, לרבות באמצעות הגשת בקשה לצו הורה פסיקתי או צו אפוטרופסות.

בשנת 2016, כאשר הילד היה בן 4.5, נפרדו בנות הזוג. במשך כחצי שנה לאחר הפרידה, איפשרה האם הביולוגית לבת זוגה לשעבר להיפגש עם הילד, אולם לאחר מכן שינתה את התנהלותה ולא איפשרה לה לקיים עמו כל קשר.

בעקבות זאת הגישה האם הלא ביולוגית תביעה לקבלת משמורת משותפת על הילד, תוך הכרה במעמדה כ-הורה פסיכולוגי של הילד.

לטענתה, ההחלטה להביא את הילד לעולם היתה משותפת לשתיהן והיא למעשה שימשה כאמו לכל דבר במשך 4.5 שנים לאחר לידתו, ואף הוריה התייחסו אליו כאל נכד. עוד טענה התובעת שטובת הילד מחייבת מתן משמורת משותפת לה ולאם הביולוגית וחלוקה שווה של זמני השהות, לרבות בחגים ובחופשות.

האם הביולוגית טענה שההחלטה להביא את הילד לעולם היתה שלה בלבד וכי לתובעת אין כל זכויות לגבי הילד, מאחר שהיא איננה אמו או האפוטרופוסית שלו.

בנוסף, היא הסבירה את החלטתה להפסיק את הקשר בין הילד לתובעת בכך שהיא סברה שהוא אינו מועיל ואף מזיק לו, לאור התנהגותה הכוחנית והאובססיבית של התובעת, בנסיונה לפגוע במעמדה האימהי.

המומחית שמונתה על ידי בית המשפט, תסקיר שירותי הרווחה, והאפוטרופא לדין שמונתה לילד, תמכו בכינון קשר בין התובעת לבין הילד וזאת באופן הדרגתי ומבוקר למען טובתו ורווחתו.

בשנת 2018 נתן בית המשפט החלטה בדבר משמורת זמנית בהסתמך על המסקנות הללו, שאיפשרה לתובעת להיפגש עם הילד פעם בשבוע באופן זמני, עד לקבלת פסק הדין בתביעת המשמורת.

בית המשפט ביסס את החלטתו הזמנית על מסקנותיהם של הגורמים המקצועיים הנ"ל, וכן על קביעתו לפיה התובעת משמשת כדמות התקשרות חיונית לילד, בעוד שניתוק ילדים מדמויות משמעויות בשנות חייהם הראשונות פוגם ביכולתם העתידית להסתמכות וליצירת קשרים.

הורה פסיכולוגי בראי דיני המשפחה

בית המשפט הבהיר בפתח דבריו שמדובר במקרה תקדימי שטרם נבחן בפסיקה, מאחר שמדובר בתובעת ללא קשר ביולוגי ואף ללא קשר משפטי לילד.

עוד ציין בית המשפט כי במהלך השנים האחרונות התפתחה בפסיקה ובשיח האקדמי גישה בשם הורות פסיכולוגית וזאת לאור השינויים שחלו בתא המשפחתי המודרני, הודות למדע והתפתחות טכנולוגיית הפריון שיצרו משפחות מסוגים אחרים פרט לתא המשפחתי הקלאסי של הולדת צאצאים במסגרת ברית נישואין.

גישה זו מגדירה את ההורות כעניין פונקציונאלי ובוחנת את חשיבות הקשר הטיפולי, הדאגה והאינטראקציה על בסיס יומיומי בין הילד לבין הדמות שמטפלת בו, וזאת מתוך נקודת מבטו של הילד.

הפסיקה הישראלית הכירה אף היא בחשיבותו של הקשר הפסיכולוגי הרגשי שנוצר בין הילד לבין הדמות המטפלת והדואגת לו, ואף קבעה שבנסיבות מסוימות קשר הדם הביולוגי יהיה נסוג מפני הקשר הפסיכולוגי-הרגשי.

מן הכלל אל הפרט

במקרה דנן, שתי הנשים ניהלו מערכת יחסים זוגית שבמסגרתה הן קיבלו החלטה משותפת להביא לעולם את הילד והתנהגו בפועל כתא משפחתי, כאשר בין הילד לתובעת היה ועודנו ישנו קשר של אמא ובן.

האם הביולוגית בחרה לגדל את בנה יחד עם התובעת תחת אותה קורת גג, בשיתופיות מלאה, כאשר שתיהן מבצעות יחד את כל המטלות הנדרשות לגידול הילד, ולמעשה נוצר ביניהן הסכם מכללא בדבר קיום הורות משותפת על הילד.

הסכמתן נוצרה כשהן רכשו יחדיו את תרומות הזרע, פנו לטיפולים, הלכו יחדיו ללידה ויצאו יחדיו מבית החולים עם הילד.

במקביל דחה בית המשפט את טענות האם הביולוגית לפיה התובעת פוגעת בסמכותה ההורית.

בסופו של דבר קבע בית המשפט לאור עקרון טובת הילד, טיב הקשר בין הילד לתובעת ובני משפחתה, וחוות הדעת של המומחיות שמונו בתיק, שטובתו של הילד מובילה להכרה בתובעת כאימו הנוספת, שעה שהוא עצמו רואה בה כדמות התקשרות משמעותית בחייו היות ובשנות חייו הראשונות היוותה עבורו התובעת כמקור לסיפוק כלל צרכיו.

בהתאם לכך הורחבו  זמני השהות של התובעת עם הילד באופן הדרגתי, כך שבחודשיים הראשונים יתווסף להם עוד יום בו הילד ישהה עם התובעת כולל לינה ובהמשך הם יורחבו גם לסופי שבוע.

בנוסף הפנה בית המשפט את שני האמהות לקבלת הליך טיפולי לליווי הרחבת הסדרי השהות, תוך שהוא מביע את תקוותו שהן יצליחו לגשר על הפערים ביניהן ולפעול בשיתוף פעולה למען הילד, וכך שבסופו של ההליך, ניתן יהיה ליתן החלטה על אחריות הורית משותפת לשתי האמהות והכול לטובתו של הקטין ורווחתו.

לפנים משורת הדין, לא חייב בית המשפט את האם הביולוגית בתשלום הוצאות וזאת על מנת שלא להמשיך ולהכביד.

קריאה נוספת: קביעת זמני שהות בפרידה של זוג חד מיני