בתום משא ומתן ארוך, ממושך ומייגע הצליח לבסוף בית הדין הגדול לשכנע את האשה להסכים להתגרש, ולהביא את בני הזוג לחתום על הסכם גירושין בשנת 2019.

הסכם הגירושין שנחתם קבע, בין היתר, שהבעל יעביר את חלקו בשתי הדירות המשותפות לאשה, בתנאי שלגבי אחת מהן תירשם הערת אזהרה לפיה הדירה תעבור לאחר מות האשה לארבעת הילדים בחלקים שווים ביניהם.

ברם, זמן קצר לאחר חתימתה על ההסכם ואישורו, הגישה האשה עתירה לפיה יש לבטל סעיף זה, בטענה שהמדובר בסעיף בלתי חוקי, מאחר שהוא נוגד את סעיפים 8(א) ו-27 לחוק הירושה.

סעיף 8(א) לחוק הירושה קובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים" ואילו סעיף 27 לחוק קובע כי "התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה אינה תופסת".

עוד טענה האשה שמדובר בהסכם כולל ומאחר שללא מכירת הדירה היא איננה יכולה לממן את התחייבויותיה לבעל לפי ההסכם, אזי צריך למעשה לבטל את כל ההסכם ולדון מחדש בנושא חלוקת הרכוש ביניהם.

הסכם בדבר ירושה לעומת הסכם שיש לו השלכה על העיזבון

בית הדין הגדול קבע בתחילה שאין מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", שאסור לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא בהסכם שיש לו השלכה על עזבונו של אדם, שאינו סותר סעיף זה.

במסגרת פסק הדין בהליך בע"מ 1811/20 פלוני נגד פלונית דן ביהמ"ש העליון במקרה דומה, שעסק בסעיף בהסכם ממון שקבע שדמי השכירות המתקבלים מהשכרת האולמות שהיו בבעלות משותפת של בני הזוג יופקדו בחשבון בנק משותף לשניהם.

אם הבעל ילך לעולמו לפני האישה, כל הכספים הללו יהיו שייכים לאישה בלבד ואם האשה תלך לעולמה לפני הבעל, יהיו הבעל או יורשיו זכאים להכנסות הנובעות מכל האולמות למעט מאולם האישה, שיועבר לבעלות יורשיה.

בית המשפט העליון דן ביחס שבין חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה וקבע שנקודת המוצא היא אינה של התנגשות דינים, אלא שיש להפעיל את שני החוקים ולפרשם במידת האפשר באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם.

עוד נקבע שאין מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם", שאסור לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, אלא בהסכם שיש לו השלכה על עזבונו של אדם, שאינו סותר את הוראת סעיף 8, מאחר שהוא אינו מעביר את הזכות להימנות בין היורשים למי שאינו יורש על פי דין והוא גם אינו מדיר יורש.

אין מדובר בהסכם שדן בירושה אלא בהגבלת זכויות הבעל שניתנו לה

בית הדין הגדול הוסיף וקבע שגם במקרה דנן לא מדובר בהסכם שדן בירושת נכסי האשה.

מדובר בשתי דירות ששייכות לשני בני הזוג באופן שווה, אולם האישה סירבה להתגרש כי היא רצתה בזכויות עודפות. לפיכך, הבעל הסכים לבסוף להעביר לאישה את חלקו בדירות, אולם מכיוון שהוא לא רצה להדיר את ילדיהם מזכויותיו בדירות, הוא הסכים לתת אותן בתנאי שתירשם הערת אזהרה על אחת הדירות לפיה זכויותיו בה ניתנו לאישה רק לימי חייה בלבד.

מבחינה הלכתית ואולי גם מבחינה חוקית אפשר היה לתת לאישה את זכויות הבעל בשתי הדירות במתנה, וזאת  בגדר של 'נכסי לך ואחריך לפלוני', או בגדר 'מתנה לזמן', אבל לבסוף הועדף השימוש בהערת אזהרה ורק על דירה אחת, כדי להקל על האשה ולאפשר לה למכור בחופשיות את אחת הדירות.

גם את הדירה השניה היא תוכל למכור, אם היא תגיע להבנה עם הילדים על גרירת האזהרה על נכס אחר או בכל סיכום אחר.

לפיכך, לא מדובר במקרה דנן בכלל בסעיף שדן בירושת נכסי האישה, אלא בהגבלה מראש של זכויותיו של הבעל הניתנות לה ועל כן אין לו בכלל נגיעה לחוק הירושה והוראותיו לגבי צוואה.

יתרה מכך, גם כשמדובר בהסכם על התחייבות לכתיבת צוואה לטובת היורשים החוקיים על ידי בעל הנכס, אין בכך סתירה לחוק הירושה וזאת לפי פסיקת בית הדין הרבני הגדול, כמו גם לאור הפרשנות המצמצמת שניתנה לסעיף 8(א) לחוק הירושה בפסיקה האזרחית, לפיה הסעיף מדבר רק על הסכם שנעשה על מנת להוסיף יורש או להדיר יורש מהירושה, ולא כאשר ההסכם מתייחס לעיזבון עצמו או לחלקו.

בפסק הדין בהליך ע"א 682/74 יקותיאל נגד ברגמן נקבע שהחוקק מבחין היטב בין "ירושה" לבין "עיזבון": "הירושה" היא הזכות שמכוחה עובר במות המוריש "העיזבון" לידי יורשיו.

לפיכך, סעיף 8(א) אינו אוסר עסקאות בעיזבון אלא אוסר עסקאות "בירושה". הוא אינו אוסר על הסכם שנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי ובוודאי לא על הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו.

האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על פי דין ולא על פי צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה ולא בעסקות הנוגעות לנכסי עיזבון.

בהתאם לכך נדחתה עתירת האשה, והיא חוייבה לרשום את הערת האזהרה על הדירה לטובת הילדים.

קריאה נוספת בנושא: צוואה מול הסכם ממון - מי גובר לפי חוק?