האב טען שהבת הסתירה ממנו את תהליך חזרתה בתשובה, וכי הוא גילה זאת רק כאשר היא היתה שקועה עמוק בתהליך זה. עקב כך הוא סירב להשתתף בחתונתה ומאז נישואיה הוא אף ניתק את יחסיו עמה.

כעבור מספר שנים חתמו האב והאם על הסכם פינוי ובינוי של הדירה. האם ביקשה מהאב למכור לבן זוגה את חלקו בדירה. האב אמר שיסכים למכור את הדירה רק אם יקבל מראש את חלקו וכן ציין שמחצית מתמורת המכירה השייכת לו, לא תלך לחיסכון, אם כי הבן יקבל את מה שמגיע לו.

האם הגישה נגד האב תביעה לאכיפת הסכם הגירושין ולמתן צו לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה ולהפקדת חלקו של אב בתכנית חיסכון עד לחלוקתו בין שני הילדים.

בין הצדדים הושגה הסכמה לפיה ינתן צו לפירוק שיתוף הזכויות בדירה על דרך של מכירתה בשוק החופשי כפנויה לכל המרבה במחיר, כאשר מחצית מהכספים שיתקבלו ממכירת הדירה ימסרו ישירות לאם, רבע מהם ימסרו ישירות לבן והרבע הנותר יופקד בחשבון נאמנות על שם עורכי הדין של הצדדים עד להכרעה בתביעה זו.

טענות הצדדים בבית המשפט

האם טענה שהתחייבות האב היא התחייבות בלתי חוזרת במסגרת ההסכמות שהושגו ביניהם ולא מתנה, ועל כן הוא לא רשאי לחזור בו ממנה, וכי גם אם יקבע שהיא בגדר מתנה, הוא אינו רשאי לחזור בו ממנה.

האב טען שהתחייבותו הנה התחייבות לתת מתנה ולאור התנהגותה המחפירה של בת כלפיו זכאי הוא לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה. האב לא טען להרעה ניכרת במצבו הכלכלי.

עוד בנושא: ביטול הסכם לתת דירה במתנה לנכד

התנהגות מחפירה שמצדיקה חזרה מהתחייבות לתת מתנה

בית המשפט קבע בתחילה שהתחייבות האב בעניין הדירה הנה חלק מחוזה בתמורה ולא התחייבות לתת מתנה וכי המדובר בהתחייבות בלתי חוזרת על פי ההסכם, מאחר שהיא לא הותנתה בדבר.

לפיכך, אין כל רלוונטיות לטענת האב שהבת התנהגה כלפיו באופן מחפיר, מאחר שטענה זו אינה מקנה לו בכל מקרה זכות לחזור מהתחייבות בלתי חוזרת על פי ההסכם.

בית המשפט הוסיף וציין שגם אם היה נקבע לכאורה שהמדובר בהתחייבות לתת מתנה, אזי חזרתה בתשובה של הבת ואי שיתוף האב בכך, אינם מהווים התנהגות מחפירה כלפי האב בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק המתנה ועל כן אין הוא רשאי לחזור בו ממנה.

החוק אינו מגדיר מהי התנהגות מחפירה, אולם בפסיקה נקבע שהתנהגות מחפירה כוללת בין היתר התנהגות המצביעה על כפיות טובה, או פגיעה בכבודו או ברכושו של הנותן או של בן משפחתו.

פסיקת בתי המשפט לענייני משפחה לאורך השנים פירשה את הביטוי התנהגות מחפירה באופן רחב, המקל על נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם מקבל המתנה לא נהג בו כראוי.

נקבע, כי לאור מאפייניה של המתנה, החובה לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ, נגזרת מחובת תום הלב המוטלת על המקבל, כל זאת על רקע מערכת היחסים בין הצדדים למתנה.

כך לדוגמא, נקבע בפסק הדין המעניין בהליך ע"א 350/96 וייסר נ' שביט כי לאור אופיה המיוחד של המתנה וחובת תום הלב של המקבל, אין לפרש את הביטוי לפי משמעותו הרגילה, אלא לפי המשמעות שיש לתת לו על רקע מערכת היחסים שבין נותן המתנה ומקבל המתנה.

לדוגמא, מילת גנאי, אמירה של זילזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו ענין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ומקבלה. כלומר, לענינו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה, די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים את עילת החזרה.

עם זאת בפסיקה גם נקבע שלא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תוכר בהכרח כהתנהגות בלתי ראויה מצד המקבל, כאמור לדוגמא בהליך ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי.

על מקבל המתנה חובה לנהוג כלפי נותן המתנה בכבוד ובדרך-ארץ. אולם, האב לא טען שהבת דיברה אליו שלא בכבוד או שאמרה לו מילות גנאי ולכן הוא לא הניח תשתית ראייתית להוכחת התנהגות מחפירה של הבת, לבטח לא כזו המצדיקה חזרה מהתחייבות לתת מתנה.

האב טען שהתנהגותה המחפירה של הבת כלפיו התבטאה בכך שהסתירה ממנו את תהליך החזרה בתשובה, אולם הוכח שהיא לא הסתירה זאת ממנו, וגם אם הוא היה מוכיח זאת, ספק אם היה בכך להצדיק חזרה מהתחייבותו לתת את המתנה, נוכח הקשר הרופף שהיה ביניהם.

אין חולק ששינוי אורחות חייו של ילד, בשונה מאורח החיים בו חונך וגדל, אינו קל להוריו. הבת כבגירה בחרה לחזור בתשובה. העובדה שאב לא היה שבע רצון מבחירתה מובנת לחלוטין, אולם לא ניתן לראות בחזרה בתשובה, כשלעצמה, התנהגות בלתי ראויה כלפי הורה.

התנהגות מחפירה היא כזו שמכוונת נגד נותן המתנה. חזרה בתשובה, שאינה לרוחו של נותן המתנה, אינה בגדר התנהגות מחפירה כלפיו.

בהתאם לכך קיבל בית המשפט את התביעה של האם נגד האב, ופסק שהיתרה מחלקו של באב בתמורת מכירת הדירה תופקד לאלתר בקרן חיסכון ע"ש הבת וכי האם והאב יקבלו החלטה במשותף ובהסכמה לגבי יעודם ומטרתם. בהיעדר הסכמה בעניין זה יכריע בית המשפט בעניין זה.

עוד בנושא: סכסוך בין הורים לילדים - פתרון בכבוד הדדי!