חלוקת דירה הרשומה על שם החמות שנפטרה

כיצד הגיע המקרה לדיון בבית המשפט?

תיק זה עסק בבני זוג שנישאו לפני למעלה מ-40 שנה, בשנת 1979, והביאו לעולם 6 ילדים, שכיום כולם כבר בגירים.

מערכת היחסים בין בני הזוג ידעה עליות ומורדות, עד שבשנת 2020 הגישה האשה כנגד הבעל תביעת מזונות אשה ותביעה לחלוקת רכוש, שכבר הסתיימו, וכן תביעה נוספת, נשוא התיק דנן, בה ביקשה לקבל פסק דין שמצהיר שהיא הבעלים במשותף עם בעלה בדירה שעדיין רשומה על שם אמו וחמותה ז"ל, שנפטרה בשנת 1993.

בתחילת נישואיהם, גרו בני הזוג בדירה משלהם. לאחר מכן השניים מכרו את הדירה ובמקומה רכשו בשנת 1991 דירה שהיתה צמודה לדירת החמות בבנין שבו התגוררה וזאת על מנת לתמוך ולסייע לה.

בני הזוג שיפצו ואיחדו את שתי הדירות לדירה פיזית אחת, שבה הם גרו עם החמות וששת ילדיהם, אולם שתי הדירות נותרו רשומות בטאבו כשתי דירות נפרדות. האחת על שם החמות והשניה על שם בני הזוג.

כאמור, בשנת 1993 החמות הלכה לעולמה. החמות הורישה את הדירה שרשומה על שמה לבנה, הבעל, מכח צוואה שהיא ערכה בשנת 1980, שבה ציינה שהדירה נרכשה מכספו. לצוואה הוצא צו קיום צוואה בשנת 2000, אולם עד היום נותרו הזכויות בדירה רשומות בטאבו עדיין על שם החמות.

בשנת 2013, כעבור למעלה מ-20 שנה מאיחוד הדירות, הופרדה הדירה המאוחדת לשתי דירות נפרדות פיזית. הדירה שהיתה רשומה על שם בני הזוג, הועברה במתנה לבנם ואילו בני הזוג עברו להתגורר בדירה שהיתה רשומה על שם החמות ולמעשה הם גרים בה יחדיו עד היום, אם כי בנתק מוחלט ולמרות הליך הגירושין המתנהל ביניהם.

טענות הצדדים לסכסוך המשפטי

האשה טענה שיש להכיר בה כבעלים של מחצית הזכויות בדירת החמות, מאחר שהם מכרו את דירתם ורכשו את הדירה שליד דירת החמות כדי לסייע לה, ואף איחדו את שתי הדירות לדירה אחת שבה הם גרו עשרות שנים, ושבו היא השקיעה כספים רבים במהלך השנים.

הבעל טען שדירת אמו שייכת לו בלבד, כי החיבור הפיזי בין הדירות היה חיבור זמני בלבד ושהם עברו לגור בדירת אמו מתוך ידיעה ברורה שאין המדובר ברכוש שמשותף לשניהם אלא המדובר ברכוש ששייך רק לו.

תחולת חוק יחסי ממון והלכת השיתוף על בני הזוג

בית המשפט הבהיר שמאחר שבני הזוג נישאו בשנת 1979, אזי לפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, ומאחר שהם לא ערכו הסכם ממון, יחול עליהם הסדר איזון המשאבים שלפי סעיף 5(א) לחוק.

סעיף זה מחיל על בני הזוג איזון שוויוני בכלל הנכסים שצברו בני זוג במהלך נישואיהם, חוץ מנכסים מסויימים, שבין היתר כוללים נכסים חיצוניים כאמור בסעיף 5(א)(1) לחוק. נכסים אלו כוללים נכסים שהיו לכל אחד מהם לפני הנישואין, ונכסים שהם קיבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואים.

במקרה דנן, דירת החמות ניתנה לבעל בירושה במהלך נישואי בני הזוג ועל כן לכאורה היא שייכת רק לו.

בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים נקבעה הלכת השיתוף, לפיה כאשר מדובר בבני זוג שניהלו יחסי נישואין תקינים ותרמו למאמץ המשפחתי במשותף, אזי קמה חזקת שיתוף, לפיה שניהם מהווים בעלים במשותף בנכסים שנצברו במהלך הנישואים שלהם, וזאת לא רק לגבי נכסים שרשומים על שם שני בני הזוג, אלא גם לגבי נכסים שרשומים רק על שם אחד מבני הזוג, ולמעט כאשר קיים הסכם בין בני הזוג שקובע אחרת, כגון הסכם ממון, או כאשר הוכחה כוונה משתמעת אחרת מנסיבות העניין.

חזקת השיתוף מתבססת על קיומו של הסכם משתמע בין בני הזוג, לפיו הם שותפים שווים בכל הנכסים שנצברו במהלך הנישואים שלהם, ולרבות נכסים שרשומים רק על שם אחד מהם. נטל ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ביחס לנכס חיצוני מוטל על הטוען לקיומה.

לשם כך עליו להוכיח כאמור את קיומם של שני תנאים: אורח חיים תקין ומאמץ משותף.

אולם, במהלך השנים, הדרישה להוכחת התנאי של אורח חיים תקין צומצמה בפסיקה לדרישה מינימליסטית, לפיה די בחיים תחת קורת גג אחת והיעדר קרע או פירוד של ממש וזאת גם אם חיי הצדדים לא התנהלו על מי מנוחות, אם כי אין די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים.

ואילו לגבי הוכחת התנאי של מאמץ משותף, נקבע שהוא אינו חייב להתבטא רק בתרומה כספית לקופת המשפחה, אלא הוא יכול להתבטא גם בתרומה לניהול משק הבית וגידול הילדים.

עוד נקבע בפסיקה כי השאלה לגבי יצירת כוונת שיתוף בנכס חיצוני ספציפי תיבחן לפי נסיבות המקרה, ולרבות אומד דעת הצדדים, איכות יחסיהם, משך הנישואים, טיב הנכס מושא המחלוקת ונסיבות נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג, והאם עלה בידי בן הזוג שטוען לשיתוף להוכיח את אותו דבר מה נוסף שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי.

כיצד מוכיחים כוונת שיתוף בדירת מגורים?

הליך בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני עסק בהרחבה בנושא חלוקת הרכוש בגירושין, שאז ציין בית המשפט העליון רשימה ארוכה של פרמטרים להוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורים, אם כי הוא גם הדגיש שאין המדובר ברשימה סגורה:

(1) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין?

(2) האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה? במקרה כזה, נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, במיוחד כשמדובר בדירה שהתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מאחר שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניק אותה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.

(3) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו?

(4) מהו אורך התקופה שבה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה? ככל שהתקופה קצרה יותר, כך נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה.

(5) מהו אורך חיי הנישואין עד למועד הקרע או עד לגירושין? ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה.

(6) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון / משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף?

(7) האם נעשה שיפוץ מסיבי בדירה או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג?

(8) מה היתה התנהגות הצדדים? האם היתה אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף?

(9) האם היו נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני?

ככל שמדובר בדירת מגורים, הרי מכוח היות נכס זה נכס משפחתי מובהק, נדרשת כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה עיקר המעמסה היתה רק על אחד מבני הזוג.

בית המשפט ראה כ"דבר מה נוסף" שדי בו כדי לבסס כוונת שיתוף, כאשר הוכח שהצדדים ערכו שיפוץ מסיבי בבית, או כאשר הוצגו ראיות לכך שהייתה הבטחה או כוונה מפורשת להפוך את הנכס לנכס משותף.

לעניין ההשקעה נקבע כי על מנת להוכיח שיתוף, נדרש בן הזוג הטוען לכך להוכיח השקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים.

לגבי שיתוף בנכסי מקרקעין שלא שימשו למגורים, שרכש אחד מבני הזוג לפני נישואי הצדדים, נקבע שיתוף כאשר דמי השכירות שהתקבלו הופקדו לחשבון בנק משותף, המשכנתא שולמה מאותו חשבון בנק ועל רקע התנהגות כללית של בני הזוג שבחרו להתגורר בשכירות ולהשקיע כספיהם בנכסי מקרקעין.

בפסיקה התקבלה גם טענת השיתוף גם כשבוצע איחוד פיזי של הנכס ולרבות במקרה שבו נקבע שהעובדה שבני הזוג התגוררו בדירה הגדולה שנוצרה כתוצאה מהאיחוד הפיזי של שתי דירות, מעידה על כוונת שיתוף ספציפית בדירה שנרשמה על שם הבעל בלבד.

מן הכלל אל הפרט

בית המשפט קבע שבמקרה דנן אכן הוכחה כוונת שיתוף מצד הבעל גם לגבי הדירה שאותה קיבל במסגרת ירושה מאמו, כך שלאשה יש מחצית הזכויות בדירה זו.

בית המשפט הגיע למסקנה זו לאור נסיבות חייהם של בני הזוג, ובכללם נישואים ממושכים של עשרות שנים, בהם קיימו משק בית במאמץ משותף, איחוד דירתם עם דירת האם, גרו בה במשך שנים רבות וגידלו בה את ילדיהם, השקיעו בשיפוצה והרחבתה, וכיום מדובר בדירתם היחידה ואין לאשה דירה אחרת.

בית המשפט דחה את טענת הבעל לפיה איחוד הדירות נעשה באופן "זמני" בלבד, מאחר שבני הזוג גרו בדירה המאוחדת במשך לפחות 20 שנה, וזאת גם לאחר שאמו כבר נפטרה. אין מדובר בחיבור זמני, גם אם לאחר מכן הדירה שוב פוצלה.

עוד נקבע שלא ייתכן שהאשה היתה מוותרת על הדירה שלהם לטובת הבן אם היתה סבורה שאין לה זכויות בדירת חמותה, ושהיא תישאר ללא קורת גג.

קריאה נוספת: איך מחלקים את דירת המגורים בגירושין?