במסגרת הסכם הגירושין שאושר על ידי בית המשפט נקבע שהילד יעבור למשמורת של אמו.   

האב הגיש ביולי 2019 עתירה בפני בית המשפט לענייני משפחה, שבה ביקש בין היתר להורות על חיסון הילד בחיסון המחומש, שכולל 5 חיסונים כנגד דיפתריה, טטנוס, שעלת, ושיתוק ילדים, וזאת ללא צורך בהסכמת האם לכך.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עתירת האב באוגוסט 2019, אולם האם לא ויתרה וערערה על כך בפני בית המשפט המחוזי.

הערעור למחוזי: טענות הצדדים

האם טענה שהחיסון טומן בחובו סיכון, ואין לכפות עליה ביצוע פעולה רפואית בניגוד לדעתה, מאחר שהדבר יהווה פגיעה במרחב האוטונומיה האישית.

בנוסף, לא קיים כל צורך קונקרטי לבצע את החיסון ומאחר שככלל לא יגרם נזק לקטין שלא חוסן, יש לכבד את דעתה.

עוד טענה האם שבית המשפט לענייני משפחה פעל בניגוד לסעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962, מאחר שהוא לא הורה על קבלת חוות דעת של מומחה רפואי לפני שהורה על ביצוע החיסון.

האב טען שהילד לא מחוסן כלל והדבר מהווה סכנה מיידית הן עבורו והן עבור ילדי הגן בו הוא שוהה ואף עבור הוריו.

עוד טען האב שאין כל צורך במינוי מומחה רפואי וזאת נוכח עמדתו הנחרצת של משרד הבריאות בעניין זה.

ההכרעה בבית המשפט המחוזי

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של האם והורה על ביצוע חיסון לילד, בהתאם לכמה וכמה נימוקים משפטיים חשובים.

ראשית, מפרוטוקול הדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה עולה שהאם דווקא הביעה הסכמתה לביצוע החיסונים, אלא שהיא רק רוצה שהאב יגיע איתה בעת ביצועם. לפיכך, האם מנועה ומושתקת מלטעון בבית משפט בערכאת הערעור שהיא כלל לא הסכימה לבצע חיסונים.

לגבי בקשת האם למנות מומחה רפואי, קבע בית המשפט שהאם כלל לא ביקשה למנות מומחה רפואי במהלך הדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה, ולפיכך היא מנועה מלבקש זאת מבית משפט לערעור.

כמו כן, בהתאם להנחיות משרד הבריאות, כאשר אחד ההורים מתנגד למתן חיסונים שגרתיים, כמו החיסון המחומש במקרה דנן, אין כל צורך לצרף חוות דעת רפואית בתמיכה לבקשה למתן החיסונים.

בנוסף, סעיף 68(ב) לחוק הכשרות קובע כי:

"הייתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס, לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור באיכות חייו של האדם".

כלומר, סעיף זה עוסק בניתוח או כשיש צורך בנקיטת אמצעים רפואיים אחרים. אולם אין צורך בקבלת חוות דעת רפואית כאשר מדובר בביצוע חיסונים שגרתיים, כגון החיסון המחומש שהתבקש במקרה דנן. אלא ברירת המחדל היא שיש לפעול על פי הנחיית הרשויות ולערוך את החיסונים.

במסגרת בג"ץ 7245/10 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה נקבע כי:

"הלכה למעשה, ניתן להצביע על הידרדרות בהיקפי החיסון של ילדים. עמדתו המקצועית של משרד הבריאות, המגובה בחוות דעת מקצועיות ברורות בנושא, היא שהירידה בהיענות לחיסון ילדים מהווה סכנה בריאותית, הן לילדים עצמם והן לציבור בכללותו (בשל סכנת הידבקות מילדים שלא חוסנו ונדבקים לאחר מכן במחלות קשות)".

כלומר, המלצת משרד הבריאות באשר למתן חיסוני השגרה, קרי, אותם חיסונים הניתנים במרכזי טיפת חלב ובבתי הספר, ללא תשלום, נבחנו ונקבעו על ידי גורמים מקצועיים ומדובר בהמלצה גורפת וחד משמעית לכלל הילדים בישראל.

היוצאים מן הכלל הם המקרים שבהם מומלץ שלא לבצע חיסון זה או אחר מבין חיסוני השגרה לגבי ילד מסויים, כגון במקרה בו יש ליקויים ידועים במערכת החיסונית שלו.

לפיכך, ככל שמי מההורים סבור שהחיסון השגרתי יגרום נזק לקטין, אזי הוא זה שצריך להצטייד בחוות דעת רפואית שקובעת שאין לבצע את החיסון וזאת לאור האמור בבג"צ עדאלה, לפיו:

"...העמדה הרווחת והמקובלת בכל העולם, היא כי התועלת הנובעת מהחיסונים עולה לאין ערוך על הסיכון הטמון בהם ... קיימים לעמדה זו מתנגדים, אך נראה כי מדובר במיעוט שולי יחסית".

במקרה דנן, האם לא טענה שלילד יש בעיה ספציפית שבגינה אין לבצע את החיסונים ולפיכך לא היה כל צורך שבית המשפט לענייני משפחה יורה על הגשת חוות דעת רפואית, בפרט שהאם עצמה לא ביקשה זאת ממנו, כאמור לעיל.

לסיכום נקבע שהחיסון המבוקש במקרה דנן נועד לטובת בריאותו ושלמות גופו של הילד, בעוד שאי חיסונו מהווה סכנה בריאותית הן עבורו והן עבור הסובבים אותו.

לפיכך, תחול ברירת המחדל, המגובה בהמלצת משרד הבריאות, לפיה בהינתן שאין כל מניעה קונקרטית, יש לחסן אותו בחיסונים השגרתיים.

עוד בנושא: מעבר דירה לאחר הגירושין - מה הם התנאים?