האלמנה הגישה תביעה בפני בית משפט לענייני משפחה לקבלת צו שיצהיר שהיא שותפה, מכח הלכת השיתוף, לכל הרכוש שהבעל צבר במהלך תקופת הנישואין שלהם, לרבות נכסים חיצוניים, שכוללים את כל הרכוש שרשום על שמו של הבעל בלבד ולמעט המקרקעין בחדרה שהוא קיבל בירושה מאביו.

בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו שהלכת השיתוף אמנם חלה במקרה דנן, אולם הוא דחה את טענת האלמנה בדבר תחולת חזקת השיתוף גם על נכסיו החיצוניים של הבעל וכן קבע כי המקרקעין בקרית אונו ניתנו לבעל במתנה מאביו, כך שאין מדובר בנכס שנצבר במהלך תקופת הנישואין שלהם.

האלמנה הגישה ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בדעת רוב וקבע שמאחר שמדובר בנישואים ממושכים והרמוניים, קרי, נישואים שהתקיימו במשך עשרות שנים וללא מהמורות וכששני בני הזוג תרמו לתא המשפחתי, אזי יש לכלול גם את הנכסים החיצוניים, שנרשמו על שמו של הבעל בלבד, במסגרת הנכסים שחלה עליהם חזקת השיתוף.

בשלב זה החליטו 3 מבנותיהם של בני הזוג לערער על פסק דין זה בפני בית המשפט העליון.

לטענתן, פסק הדין של המחוזי הפך למעשה את ההלכה הפסוקה שקיימת בנושא זה ואשר קובעת שנכס חיצוני שנשמר בנפרד לאורך חיי בני הזוג לא יהיה שייך לטוען לשיתוף, אלא אם הוכח על ידו שיש נסיבות המצדיקות זאת.

לעומת זאת, פסק הדין של המחוזי אימץ ברירת מחדל הפוכה, לפיה נקודת המוצא היא שבחיי נישואין ארוכי שנים והרמוניים, הנכסים החיצוניים יהיו שייכים לשני בני הזוג, אלא אם הובאו אינדיקציות המצביעות על כך שבן הזוג בעל הנכס החיצוני הראה כוונה שלא לשתף את בן הזוג האחר בנכס.

תחולת הלכת השיתוף בנכסים חיצוניים תיקבע לפי נסיבות המקרה

בית המשפט העליון דחה את הערעור של 3 הבנות, בקובעו שפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא שינה למעשה את ההלכה הקיימת.

בית המשפט העליון הבהיר שבפסקי דין שונים שניתנו על ידו בעבר אמנם הובעו דיעות שונות ולא אחידות לגבי אופן תחולתה של חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים, אולם יחד עם זאת גם נקבע בהם ששאלה זו תיבחן לפי נסיבות המקרה ולרבות איכות יחסיהם של בני הזוג, משך הנישואים, טיב הנכסים החיצוניים ונסיבות נפילתם בחלקו של אחד מבני הזוג.

כך פעל בית המשפט המחוזי, כשעמד על היעדרה של אחידות דעים בפסיקה בכל הנוגע לתחולת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים וקבע כי בנסיבותיו הייחודיות של התיק במקרה דנן, בדגש על נישואיהם הממושכים של בני הזוג, יש להחיל את הלכת השיתוף גם על הנכסים החיצוניים של הבעל.  

לשם כך, עמד בית המשפט המחוזי על התנהלותם הכלכלית והמשפחתית של בני הזוג לאורך שנות נישואיהם ועל הראיות שהביאו הצדדים במסגרת ההליך, תוך מתן משקל גם לשתיקתו של המנוח ולכך שהוא לא הבהיר לאלמנה ולו בבדל מסמך או באמצעות כל אינדיקציה אחרת שהוא לא רואה בה שותפה לכל הרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים כתוצאה ממתנות שקיבל מאביו ושנרשמו על שמו בלבד.

בהתאם לכך נקבע שלאלמנה יש גם זכויות במחצית הרכוש שהבעל ציווה בצוואתו לבנותיו.

קריאה נוספת: הוכיחה כוונת שיתוף וזכתה במחצית הזכויות על דירה שעברה בירושה