כשירות לעריכת צוואה למרות דמנציה וסקולארית

כיצד מוכיחים טענת אי כשירות לערוך צוואה?

בפתח דבריו הבהיר בית המשפט שלפי הפסיקה, על מנת להוכיח שמי שערך צוואה היה כשיר לעשותה, יש להוכיח שהוא היה מודע לשלושה אלמנטים: לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו ויורשיו ולתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

עוד נקבע בפסיקה שעליו להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא.

הנטל להוכחת טענת חוסר כשירות לצוות ולסתירת חזקת הכשרות הבסיסית לאחר מות האדם, מוטל על מי שטוען טענה זו. מדובר בנטל כבד ביותר, ואין די בהעלאת טענות כלליות או ספקות באשר להיעדר כושרו של המנוח לצוות, במיוחד כשבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן.

נקודת הזמן הרלוונטית היא מועד עריכת הצוואה וחומר הראיות צריך להתייחס למועד זה. אם נטען שבעת עריכת הצוואה לקה המנוח בלקות רפואית שפגעה בכושרו לצוות, יש להוכיח טענה זו באמצעות עדות רפואית או אחרת.

יש להבדיל בין מחלת אלצהיימר לדמנציה וסקולארית

נוכח טענת הבן לפיה המנוח לא היה כשיר לערוך את הצוואה בשנת 2014, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, שבחן את כלל המידע הרפואי לגבי המנוח בין השנים 2006-2017 וקבע בחוות דעתו שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה בשנת 2014.

המומחה קבע שלמרות שברישומים הרפואיים מצויין שהמנוח החל בתהליך הבסיסי של מחלת אלצהיימר, אזי מהממצאים שלו עולה שהוא לא לקה במחלת אלצהיימר, שבדרך כלל מתבטאת במהלך פרוגרסיבי ללא הפסקות, אלא רק בדמנציה וסקולרית, שבה יכול להיות ייצוב ושיפור וכך כנראה היה המצב אצל המנוח.

לדבריו, נראה שמצבו הקוגניטיבי של המנוח בין השנים 2006–2016 היה יציב, לרבות בתקופת עריכת הצוואה בשנת 2014 וכי הוא היה מסוגל באותה עת לערוך את הצוואה.

המומחה הדגיש שאין די באבחון המנוח כמי שלוקה בדמנציה וסקולרית כדי לשלול את כשירותו לערוך צוואה במועד עריכתה וכי לתיאור תפקודו היומיומי במהלך הזמן ישנה חשיבות גדולה.

עוד ציין המומחה שקיימת נטיה לאבחן מהר מדי קשישים כמי שלוקים במחלת אלצהיימר וזאת מבלי להתבסס על בדיקות מפורטות, קוגניטיביות והתנהגותיות, וכי גם למנוח לא נערכה בדיקה קוגניטיבית, אבל מהחומר הרפואי שלו עולה שהוא אכן היה מסוגל מבחינה קוגניטיבית לערוך את הצוואה במועד עריכתה.

בית המשפט לענייני משפחה אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו וקבע שהמנוח אכן היה כשיר לערוך את הצוואה בשנת 2014 וזאת גם בהסתמך על עדויותיהם של ארבעה עדים נוספים שהעידו כולם על כשירות מצבו של המנוח ביום עריכת הצוואה.

בין העדים היו הנוטריון שערך את הצוואה וגם הכיר את המנוח במשך שנים רבות קודם לכן, עורך דין נוסף ממשרדו שנכח במעמד עריכת הצוואה, המטפלת של המנוח שגם היא נכחה במעמד עריכת הצוואה ועד נוסף שבמשך שנים סחר עם המנוח במטבעות, לרבות בחודשים שלאחר עריכת הצוואה, דבר שאף הוא מצריך יכולת קוגניטיבית.

בהמשך דחה בית המשפט גם את טענת הבן בדבר השפעתן הבלתי הוגנת של הבנות על המנוח, בפרט ששתיהן כלל לא היו בקשר עמו והן אף העידו שהן כלל לא ידעו על הצוואות שהוא ערך, הן זו משנת 2000 והן זו משנת 2014.

בית המשפט קבע שמהראיות דווקא עלה שהיחידי שהיה בקשר רצוף עם המנוח היה הבן ואם כבר היתה למישהו השפעה על המנוח אזי המדובר בו.

בסיכומו של דבר קיבל בית המשפט את בקשת הבנות והורה על מתן צו לקיום צוואת המנוח משנת 2014. בנוסף חוייב הבן בתשלום הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪.

קריאה נוספת: ביטול הסכם מתנה בשל דמנציה של הסבתא