חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973 אשר חל על בני זוג שנישאו לאחר ה - 1.1.1974 קובע כי חלוקת הרכוש המשותף ביניהם תיעשה לפי הסכם ממון שאושר כדין, או לפי הסדר איזון המשאבים במידה ולא נערך הסכם כזה.
הכלל הבסיסי של
הסדר איזון המשאבים שקבוע בסעיף 5 לחוק קובע כי יש לחלק את נכסי הרכוש של בני הזוג בחלוקה שיוויונית ביניהם, ללא תלות בשאלה על שם מי נרשמו הנכסים, למעט נכסים מסויימים אשר לא ייכללו בהסדר זה.
אופן הביצוע הטכני של הסדר איזון המשאבים נעשה על פי סעיף 6 לחוק.
לפי סעיף זה
יש להעריך את שווי נכסיי כל אחד מבני הזוג שהינם ברי איזון ולנכות מהם את החובות המגיעים ממנו שהינם בני איזון.
את התוצאות המתקבלות אצל כל אחד מבני הזוג יש להשוות, כאשר במידה ולמי מהם יש שווי נכסים העולה על שווי נכסי השני, עליו לתת לשני את מחצית ההפרש.
יחד עם זאת,
במסגרת סעיף 8(2) לחוק נקבע חריג לכלל החלוקה השיוויונית אשר מאפשר לבית המשפט לסטות ממנו
ולחלק את הרכוש בין בני הזוג שלא באופן שווה, אלא לפי יחס אחר אשר יתחשב בין היתר בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג, אך זאת בתנאי שקיימות נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות זאת.
המחוקק לא פירט מהן אותן נסיבות מיוחדות שמצדיקות את השימוש בחריג זה. לפיכך שיקול הדעת בעניין זה הותווה במסגרת פסיקת בתי המשפט.
זו קבעה כי יש להשתמש בחריג זה באופן זהיר, נדיר ומושכל.
בנוסף, יש להשתמש בחריג רק כאשר קיימות נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות את הפגיעה המהותית בזכויותיו הקנייניות של בן הזוג שיקבל את החלק הקטן יותר ברכוש במסגרת איזון המשאבים.
באופן כללי, ניתן להגדיר נסיבות אלו כנסיבות אשר מצדיקות להעדיף שוויוניות בחלוקה על פני חלוקה שווה.
להלן מספר דוגמאות למקרים בהם הפסיקה קבעה כי הם מהווים נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות את החריגה לפי סעיף 8(2) לחוק מכלל החלוקה השיוויונית:
-
מקרים בהם קיימים פערים בולטים לגבי כושר ההשתכרות של בני הזוג בתום נישואיהם. הדבר נפוץ במיוחד במקרים בהם רק הבעל רכש לעצמו כושר השתכרות גבוה, בעוד האשה דאגה לטיפול בילדים ובמשק הבית, בכך תמכה בבעל ואיפשרה לו לרכוש את כושר ההשתכרות שלו על חשבון רכישת כושר השתכרות משלה.
-
מקרים בהם לאחד מבני הזוג ישנם נכסים חיצוניים רבים אשר לא נכללים במסגרת הרכוש המיועד לחלוקה במסגרת איזון המשאבים, או כאשר אחד מבני הזוג הכניס את נכסיו החיצוניים לתוך הרכוש המשותף, בעוד השני סירב לעשות כן לגבי נכסיו החיצוניים שלו.
-
מקרים בהם התנהגותו הנלוזה של מי הצדדים מביאה לכך שתחושת הצדק ועקרונות ההגינות ותום הלב מחייבים לסטות מכלל החלוקה השוויונית, לדוגמא: אחד מבני הזוג הסתיר מידע לגבי נכסיו / הבריח נכסים מחוץ לנישואין על מנת שהם לא ייכללו במסגרת הסדר איזון המשאבים / התנהג באלימות פיזית או נפשית כלפי בן הזוג השני, במיוחד כאשר המדובר באלימות מתמשכת.
-
מקרים בהם לא קיים מאמץ משותף לצבירת הרכוש אלא מאמץ הנעשה רק על ידי אחד מבני הזוג, או מקרים בהם קיים פער משמעותי לגבי תרומת בני הזוג למאמץ הכלכלי של התא המשפחתי.
-
בגידה ממושכת של אחד מבני הזוג מובילה לשיתופיות מוחלשת ומכאן כמעט תמיד בהכרח גם לחלוקה לא שוויונית של הרכוש המשותף של בני הזוג המתגרשים. קראו עוד בנושא
במסגרת תיק רבני 927100-6 פלוני נ' פלונית אשר התנהל בפני בית הדין הרבני האזורי בחיפה, נדון מקרה בו התקיימו פערים משמעותיים ביותר בכל הקשור לתרומת בני הזוג למאמץ הכלכלי של התא המשפחתי.
שני בני הזוג הגישו בתחילה בקשה לאישור הסכם גירושין שנערך ביניהם, אולם במסגרת הדיון לאישור ההסכם סירב הבעל לאשר את ההסכם וחזר בו ממנו.
לאחר מכן הוא הגיש תביעת
גירושין כנגד האשה וכרך בה גם תביעה לחלוקת רכוש, במסגרתה ביקש הבעל לאזן את הזכויות הרכושיות בינו לבין אשתו בצורה שיוויונית.
בית הדין מינה רו"ח לצורך הערכת הזכויות הרכושיות של בני הזוג.
מחוות דעתו של רוה"ח עלה כי במהלך חיי הנישואין, רק האשה צברה זכויות רכושיות בעוד הבעל לא צבר זכויות כאלו.
עוד עלה כי ההוצאות למימון כלכלת הבית מומנו רק מחשבון הבנק של האשה וכי בוצעו הפקדות חודשיות בסך אלפי ש"ח.
הבעל ביקש לאזן את הזכויות הרכושיות הללו בינו לבין אשתו בטענה לפיה גם הוא תרם את חלקו למאמץ המשפחתי הכלכלי.
האשה התנגדה לכך בטענה לפיה הוא לא תרם דבר למאמץ המשפחתי הכלכלי, על כן יש להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ולאזן את הזכויות ביניהם שלא באופן שוויוני.
לפיכך, השאלה העובדתית העיקרית עליה נחלקו הצדדים הייתה האם ועד כמה הבעל אכן תרם את חלקו למאמץ המשפחתי הכלכלי.
הבעל טען כי הוא ואשתו חיו חיי שיתוף באופן מלא, על כן יש לאזן את כלל הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים באופן שווה
בהתאם לחוק יחסי ממון.
לדבריו, גם הוא וגם האשה עבדו במהלך חייהם המשותפים, כל אחד תרם את חלקו לתא המשפחתי.
בעוד האישה עבדה בעבודה מסודרת הוא עבד בעבודות מזדמנות, כאשר חלק מהכנסותיו דווח וחלק לא דווח, אבל שימש בכל מקרה לכלכלת הבית.
לגבי חשבון הבנק של האשה בו בוצעו ההפקדות החודשיות הבעל טען כי הוא זה שביצע את ההפקדות הללו, על כן תרם אף הוא למימון כלכלת הבית.
האשה הכחישה את כל טענות הבעל וטענה כי היא זו שמימנה לבדה ובאופן מלא את כל הוצאות הבית, כאשר לטענתה הבעל מעולם לא שילם עבור הוצאות הבית או נתן לה כספים.
לדבריה, במהלך חיי הנישואין שלהם היא אף גילתה שהבעל מכור לסמים, אלכוהוליסט, סובל מבעיות נפשיות, ניהל בית בושת ואף נכלא בכלא לתקופת מה.
בנוסף לכך, הבעל גם היה חייב חובות רבים אותם היא פרעה בעצמה (גם באמצעות נטילת הלוואות) וזאת מחשש שיינקטו הליכים גם נגדה.
לפיכך טענה האשה כי מאחר שהבעל לא היה שותף בנשיאת הנטל הכלכלי ולא תרם תרומה אחרת לתא המשפחתי, אזי במקרה דנן מוצדק להפעיל את החריג לכלל החלוקה השוויונית, לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.
קראו בהרחבה:
איך מחלקים נכסי קריירה ומוניטין
פסיקת בית המשפט
בית הדין קבע בהסתמך על הראיות שהוגשו בתיק כי ההפקדות בוצעו אך ורק על ידי האישה ובחשבונה שלה, כאשר מתוך אותו חשבון יצאו כל הוצאות הבית. עוד נקבע כי האשה מימנה חובות רבים של הבעל.
מנגד נקבע כי הבעל הרוויח בממוצע פחות מאלף ₪ בחודש, מתוכם הוא בכל זאת נתן לאשה כ-400-500 ₪ מדי חודש, לצורך מימון הוצאות הבית.
בהתאם לכך נקבע שהבעל לא השתתף ותרם תרומה משמעותית למאמץ הכלכלי של התא המשפחתי וכי למעשה, הבעל חי על חשבון אשתו בכל תקופת נישואיהם והיא זו שמימנה אותו.
עוד קבע בית הדין כי במקרה דנן מוצדק להפעיל את החריג לכלל החלוקה השוויונית, הגם שעקרונית יש להפעילו רק במקרים נדירים.
ההיגיון שעומד בבסיסו של חוק יחסי ממון ואשר קובע שיש לחלק את הנכסים בצורה שוויונית מבוסס על ההנחה של מאמץ משותף.
כלומר, לכל אחד מבני זוג מגיעה מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל אחד מבני הזוג תרם את חלקו לצבירת הרכוש, בין אם הוא עבד במשק הבית ובין אם הוא עבד מחוצה לו.
קראו בהרחבה:
מהי הלכת חלוקת השיתוף
כאשר חלוקה שוויונית פוגעת באופן שאינו צודק באחד מהצדדים יש מקום לסטות ממנה.
אחת מאמות המידה המרכזיות להפעלת סעיף 8(2) לחוק נוגעת למילוי החובות של בני הזוג במסגרת המשפחתית ומתחשבת במאמץ המשותף לצבירת הנכסים.
במיוחד נלקח בחשבון מילוי חובותיהם הכלכליות והתחשבות בפער משמעותי בין מאמצי הזוג למען המשפחה.
במידה והסתבר כי אחד מהצדדים לא עמד במבחן המאמץ המשותף, מהווה הדבר סיבה נכונה להפעלת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ולסטייה מהקביעה הגורפת לחלוקה שוויונית.
מאחר שבמקרה דנן הבעל לא תרם תרומה משמעותית למאמץ הכלכלי של בני הזוג ולמעשה חי על חשבון האשה, אזי מוצדק לסטות מהחלוקה השוויונית.
יחד עם זאת, על פי הפסיקה לא מקובל לשלול לחלוטין את הזכויות שנצברו במהלך חיי הנישואין, זאת אף לגבי צד שלא תרם למאמץ המשותף.
לפיכך, בסופו של דבר קבע בית הדין כי על האשה להעביר 20% מהפרש שווי הזכויות שבינה לבין הבעל.