הלכה: מזונות ילדים רק בבית המשפט לענייני משפחה!

כאשר מדובר בדיני גירושין אזי בעוד שלבית הדין הרבני יש את סמכות השיפוט הבלעדית לדון בהליך הגירושין וסידור הגט, סמכות השיפוט לדון בתביעות הנלוות להליך זה כגון חלוקת רכוש, מזונות, משמורת ילדים והסדרי הראיה בארץ, נתונה לכאורה הן לבית הדין הרבני והן לבית המשפט לענייני משפחה.

זאת לאור סעיף 3 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי״ג-1953, שכותרתו הנה "שיפוט אגב גירושין" ואשר מאפשר לכרוך בתביעת הגירושין, שמוגשת כאמור רק בפני בית הדין הרבני, גם תביעות נלוות, שאותן ניתן להגיש גם בפני בית המשפט לענייני משפחה:

"הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".

קיומן של הסמכויות המקבילות של שתי הערכאות הללו, והשוני במדיניות הפסיקה של כל אחת מהם, יצר מצב לפיו כל אחד מבני הזוג מנסה להקדים את השני ולהגיש את התביעה כנגד השני בפני הערכאה השיפוטית שלדעתו נוחה לו יותר, וזאת עוד לפני שהשני יספיק להגיש את התביעה שלו בפני הערכאה השיפוטית האחרת. תופעה זו זכתה לכינוי מירוץ הסמכויות.

מי שהקדים להגיש את התביעה שלו בפני הערכאה המועדפת עליו, בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, נחשב לכאורה למנצח במרוץ זה.

לדוגמא, בן זוג שמעדיף שהתביעות הנלוות ידונו בבית הדין הרבני, שלרוב הנו הבעל / האב, ישתדל להקדים ולהגיש את תביעת הגירושין בפני בית הדין הרבני, ולכרוך עמה את יתר התביעות הנלוות.

במצב זה ובהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, בית המשפט לענייני משפחה יהיה מנוע מלדון אף הוא בתביעות הנלוות וזאת על מנת למנוע כפל דיונים באותה תביעה. כך נקבע על ידי בית המשפט העליון בהליך ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' ויז'נסקי.

הכירו את הלכת שרגאי

במסגרת הליך בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי קבע בית המשפט העליון חריג למירוץ הסמכויות בכל הקשור לתביעת מזונות ילדים, תוך שהוא יוצר אבחנה בין שני סוגי תביעות בעניין זה:

תביעה להשבת הוצאות מזונות הילדים, שהינה תביעה של אחד ההורים ששילם תשלומי מזונות שבהם חייב ההורה השני, ואשר תובע את השבתם מההורה השני. כלומר, מדובר בתביעה בין ההורים לבין עצמם בלבד. תביעה זו ניתן לכרוך בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני.

תביעה לתשלום מזונות הילדים ממש, שהנה תביעה עצמאית של הילדים בשם עצמם, לתשלום המזונות לגופם. כלומר, מדובר בתביעה בין הילדים לבין ההורה שחייב בתשלום המזונות שלהם.

תביעה זו לא ניתן לכרוך בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני, למעט במקרה בו כל הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. זאת, לאור סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, אשר קובע שבענייני גירושין שלבית הדין הרבני אין סמכות שיפוט ייחודית לדון בהם, ניתן להקנות לו סמכות שיפוט במידה שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

יתרה מכך, גם במידה ונחתם הסכם ממון בין ההורים לגבי מזונות הילדים, אזי הסכם זה מחייב רק את ההורים עצמם, אולם הוא אינו מחייב את הילדים ואינו מונע מהם מלהגיש תביעת מזונות כנגד האב שלא לפי תנאי הסכם זה.

הטעם להלכת שרגאי נבע כפי הנראה ממדיניות הפסיקה של בתי הדין הרבניים, אשר בדרך כלל נהגו לפסוק דמי מזונות ילדים בסכומים נמוכים יותר מאלו של בתי המשפט למשפחה.

עמדות הצדדים בהליך בע"מ 7628/17

התביעה בהליך בע"מ 7628/17 עסקה בשני בני זוג שנישאו זה לזה בשנת 2002 ונולדו להם שני ילדים.

בתחילת שנת 2017, לאחר שיחסיהם עלו על שרטון, החלו הצדדים בנקיטת הליכים הדדיים בבית הדין הרבני האזורי ובבית המשפט לענייני משפחה.

הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האשה בפני בית הדין הרבני וכרך בה גם את סוגיות מזונות הילדים, המשמורת, וחלוקת רכושם המשותף.

בית הדין הרבני קבע שהוא מוסמך לדון בשלוש הסוגיות הללו, כולל סוגיית מזונות הילדים.

האשה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה, שקבע שבית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בסוגיית מזונות הילדים אלא בית המשפט לענייני משפחה, מאחר ולא ניתן לכרוך סוגיה זו בתביעת הגירושין, אך הוא מוסמך לדון בשתי הסוגיות האחרות.

שני הצדדים ערערו על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי, שדחה את שני הערעורים ואישרר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, בקובעו שתביעה למזונות ילדים, להבדיל מתביעה להשבת הוצאותיהם, אינה ניתנת לכריכה במסגרת תביעת גירושין וזאת כאמור בהלכת שרגאי.

הבעל הגיש ערעור על החלטה זו בפני בית המשפט העליון, בטענה לפיה פסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה סטתה למעשה מהלכת שרגאי וקבעה כי ניתן לכרוך את סוגיית מזונות הילדים בתביעת הגירושין.

זאת בשל המעבר שנעשה בפסיקה לגבי התביעה העצמאית של מזונות הילדים, מהמבחן הפרוצדוראלי, שלפיו לבית הדין לעולם אין סמכות לדון במזונות ילדים, למבחן המהותי, לפיו נכון לבחון האם עניין הילדים נידון והוכרע וכן האם התקיימו מבחני הכריכה שנקבעו בפסיקה.

לחילופין, טען הבעל שהמצב המשפטי איננו ברור וקיימות פסיקות סותרות לגביו של בתי דין רבניים ושל בתי משפט לענייני משפחה.

האשה טענה שפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות לא סטתה מהלכת שרגאי ולא ביטלה אותה וכי היא עדיין עומדת על כנה, ואין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה, תמכה למעשה בגישת האשה, באופן שטען אף הוא שפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות לא סטתה מהלכת שרגאי ולא שינתה אותה וכי הלכת שרגאי הנה הלכה חשובה ומוצדקת גם כיום ואין מקום לסטות ממנה או לשנותה.

לעומת זאת, עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, אשר מייצגת גם את עמדת בתי הדין הרבניים ואשר הוגשה בהסכמת היועמ"ש לממשלה, תמכה למעשה בגישת הבעל.

לגישתו, מעבר הפסיקה מהמבחן הפרוצדוראלי למבחן המהותי טשטש את ההבחנה שנקבעה במסגרת הלכת שרגאי בין תביעת מזונות ילדים לתביעה להשבת הוצאות, עד אשר אין עוד מקום לומר שלא ניתן לכרוך תביעת מזונות בבית הדין הרבני, אלא שבית הדין הרבני מוסמך לדון בשני סוגי התביעות הללו.

הכרעת והלכה חדשה בנושא סמכות הדיון בנושא מזונות ילדים

השופט מזוז, שכאמור כתב את דעת הרוב של פסק הדין, בה תמך גם השופט קרא, אימץ למעשה את עמדת האשה והיועמ"ש לממשלה, בקובעו שלא ניתן לכרוך תביעת מזונות ילדים בתביעת גירושין שמוגשת בפני בית הדין הרבני.

השופט מזוז קבע שהלכת שרגאי, אשר קובעת שלא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין אלא רק תביעה להשבת הוצאות, עודנה שרירה וקיימת גם כיום ואף טוב וראוי שכך.

הלכה זו משקפת תפיסה חברתית חשובה של מתן מעמד בכורה לשיקול של טובת הקטין במסגרת סכסוך גירושין וזאת על ידי קביעת כללים דיוניים ומהותיים שנועדו להבטיח כי בלהט ההתכתשות בין ההורים אגב הגירושין, לא ייזנחו ענייניו של הקטין וטובתו.

בנוסף להגשמת תכלית טובת הילדים, הלכת שרגאי נועדה להגשים תכליות וערכים נוספים, כגון מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה אגב הגירושין בזכויות בן הזוג, שלרוב הנה בת הזוג ומניעת מירוץ סמכויות בין ההורים לענין זה.

חשיבותם של ערכים אלה כולם לא פחתה מאז ניתנה הלכת שרגאי לפני כיובל שנים והצורך להבטיחם שריר וקיים כיום, כביום שבו ניתנה ההלכה.

לדבריו, סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים אמנם מסמיך את בתי הדין הרבניים לדון אגב תביעת הגירושין גם "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג".

אולם, כריכה של ענין בתביעת גירושין מוגבלת רק לעניינים הכרוכים מטבעם לסיום קשר הנישואין בין בני הזוג, שהם הצדדים לתביעה.

לעומת זאת, מזונות ילדים הם זכות עצמאית של הילדים עצמם, שאינה מותנית בקשר הנישואין וממילא אינם חלק מזכות הכריכה שנועדה כאמור לאפשר הכרעה כוללת בעניינים הכרוכים בסיום קשר הנישואין.

מטעם זה, מזונות אישה ניתנים לכריכה אך לא מזונות הילדים. חובת הורה לזון את ילדו אינה מותנית בקשר נישואין. היא קיימת גם ללא נישואין, במהלך נישואין וגם לאחר פקיעתם.

לפיכך, מבחינת מהותם, אין לראות במזונות ילדים כענין "אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין" מה גם שכל החלטה בנוגע למזונות הילדים לעולם נתונה לבחינה מחודשת.

לעומת זאת, תביעה להשבת הוצאות, היא תביעה שהצדדים לה הם הורי הקטין, כאשר ההורה שהוציא הוצאות עבור מזונות הילדים בהם חייב ההורה האחר, תובע ממנו את השבתם.

תביעה זו היא תביעה כספית להתחשבנות בין ההורים, בה הילד אינו צד כלל ואין נקבעים במסגרתה החיובים המהותיים למזונות הילדים.

תביעה כזו יכולה להתייחס להוצאות שההורה התובע כבר הוציא עבור מזונות הילדים, או הוצאות ידועות שהוא עומד להוציא בזמן הקרוב, כגון הוצאות קונקרטיות שהוא כבר התחייב או חויב להוציאם נכון לאותה עת.

המבחן המהותי אינו רלבנטי לסוגיה של כריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין. מבחן זה עוסק בתביעה עצמאית של קטין במקרה בו מזונותיו נדונו בהליך בהסכמה לפי סעיף 9 לחוק, וממילא גם טעמיו של מבחן זה אין כוחם יפה לשאלה של כריכת מזונות ילדים שלא בהסכמה.

במבחן זה אין כדי להבטיח הגנה על זכויות הילדים וממילא גם אינו יכול לשמש צידוק לסטייה מהלכת שרגאי.

לעומת זאת, השופט הנדל, שכאמור כתב את דעת המיעוט, סבר שעקרון טובת הילד דווקא מחייב הכרה גם בסמכותו של בית הדין הרבני לדון במזונות ילדים וזאת בשל הצורך לסיים את ההליכים המשפטיים של הוריו בצורה המהירה והיעילה ביותר, תוך מניעת התמשכותם הבלתי רצויה.

השופט הנדל פסק כי טובת הילד הנה שמזונותיו הסופיים לא יעוכבו, אלא יקבעו באופן מהיר, סיום הסכסוך בין הוריו והחזרת השלום לתא המשפחתי ושמירת משאבי התא המשפחתי, שמטבע הדברים קטנים ככל שההליך נמשך.

לפיכך, קביעה לפיה בית הדין הרבני לא מוסמך לדון במזונות ילדים תוביל לכך שגם במקרה בו כלל הסוגיות של סיום היחסים הזוגיים מוסדרות בבית הדין הרבני, לרבות משמורת הילדים, עדיין יהיו חייבים ההורים לפנות להליך משפטי נוסף ונפרד לפני הערכאות האזרחיות על מנת לקבוע את סכום המזונות ודבר זה מנוגד לטובת הילד בצורה ברורה.

השופט הנדל הוסיף וציין כי לאור ההלכה והספרות המשפטית שהיו בעת שבה ניתנה הלכת שרגאי, נראה שהבסיס להלכת שרגאי נבע כנראה מהחשש שהערכאות הדתיות יקפחו את טובת הילד בכל הקשור לפסיקת מזונות הילדים, בהשוואה לערכאות האזרחיות.

ברם לדעתו, גם אם בעבר היה אולי בסיס לחשש זה, כיום ישנה תנודה בעניין זה ולא ניתן עוד לקבוע בפסקנות כי דווקא בערכאות האזרחיות טובת הילד תקבל ביטוי מלא יותר ובוודאי שלא ניתן לסבור זאת ללא הוכחה או מחקר אמפיריים. ניתן אף לטעון שההפך הוא הנכון.

כמה מילים לסיכום

בכל הקשור למירוץ הסמכויות לגבי תביעת מזונות ילדים בית המשפט העליון שב ואשרר שוב במסגרת בע"מ 7628/17 את הלכת שרגאי הוותיקה מלפני כ-50 שנה, בקובעו כי יש להבחין בין:

תביעתם העצמאית של הילדים למזונות הילדים ממש - אותה לא ניתן לכרוך בתביעת הגירושין ועל כן בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בה, כי אם רק בית המשפט לענייני משפחה וזאת למעט במקרה בו כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

לבין

תביעה להשבת הוצאות מזונות שנדונה בין ההורים לבין עצמם - אותה ניתן לכרוך בתביעת הגירושין, כך שבית הדין הרבני מוסמך אף הוא לדון בה וזאת בכפוף למבחני הכריכה שנקבעו בפסיקה, בדבר כנות התביעה, כנות הכריכה וכריכה כדין.

לפיכך, במידה ואחד ההורים, שהנו לרוב האב, בכל זאת כרך את תביעת מזונות הילדים בתביעת הגירושין שהוא הגיש בפני בית הדין הרבני וזאת ללא הסכמת ההורה השני ו/או הילדים, אזי להורה השני ולילדים יש את הזכות להעביר את הדיון בתביעת מזונות הילדים מבית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה.

חשוב: בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קבע בסוף חודש נובמבר 2019 כי הלכה זאת תקפה גם למפרע, לגבי תביעות גירושין שהוגשו לפני חודש ספטמבר 2019.

קריאה נוספת: בית הדין הרבני אימץ הלכה לפיה יש להפחית מזונות ילדים במשמורת משותפת