זכות החיסיון של אדם שערך צוואה עוברת ליורשים שלו

האחות שנקבעה בצוואה כיורשת יחידה הגישה לגביה בקשה לצו קיום צוואה, אולם האחות השניה התנגדה לקיום הצוואה בטענה שהאחות הראשונה הפעילה השפעה בלתי הוגנת על האם וגם היתה מעורבת בעריכת הצוואה, לאחר שהיא העבירה את האם אל ביתה כשנה לפני פטירתה של האם ומאז ניתקה ובודדה אותה.

המחלוקת שהתעוררה בין האחיות נגעה בעיקרה לנסיבות שבעטיין עזבה האם את דירתה ועברה לגור בבית האחות הראשונה.

מעובדות התיק עלה שהאם המנוחה התגוררה כל השנים בדירתה שנמצאת באותו בנין שבו התגוררה האחות השניה, אולם היא עברה לגור בבית האחות הראשונה כשנה לפני פטירתה בטענה שהאחות השניה ובעלה התנהגו כלפיה באלימות בעת שהותה בדירתה.

האם גם הגישה תביעה כנגד האחות השניה שבה היא ביקשה להורות שחשבון הבנק שלה שייך לה בלבד, למרות צירופה של האחות השניה כבעלים נוסף שלו, ואילו האחות השניה הגישה לאחר מכן בקשה למינוי אפוטרופוס לאם.

במהלך הדיון בתביעת האם, טענה עורכת הדין מטעם האם, שמייצגת גם את האחות הראשונה בבקשתה למתן צו קיום צוואה, שיש בידיה דיסק שמתעד תקרית שבה בעלה של האחות השניה משך באלימות את האם בדירתה לפני שהיא עברה לבית האחות הראשונה.

בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט ובהתאם לאמור בחוות דעתו התקבלה תביעת האם ואילו הליך האפוטרופסות נמחק.

גם במסגרת הבקשה לקבלת הצו לקיום הצוואה, הציגה האחות הראשונה תמונות מתוך דיסקים שלטענתה מתעדים אירועים שבהם האחות השניה ובעלה התנהגו באלימות כלפי האם בדירתה, כולל אותה התקרית עם הבעל.

האחות השניה הגישה לבית המשפט בקשה להורות לעורכת הדין של האם ושל האחות הראשונה להמציא את כל הסרטים וההקלטות שמתעדים את האם המנוחה בדירתה ושנמצאים ברשותה של עורכת הדין, וכן למסור את כל הפרטים שנמצאים ברשותה לגבי תיעוד זה.

לדבריה, מאחר שהאחות הראשונה הצהירה שאין לה כל קשר לתיעוד המצולם של האם בדירתה ומאחר שעורכת הדין ייצגה את האם בזמן אמת, אזי רק היא יכולה לשפוך אור על העובדות שקשורות לתיעוד זה, שנמצא בלב הבירור הראייתי של טענתה להשפעה בלתי הוגנת.

האחות הראשונה התנגדה לבקשה זו בטענה שמדובר בתיעוד שנמצא תחת חיסיון עורך דין לקוח של האם שנפטרה ושלה ואילו עורכת הדין התנגדה לבקשה בטענה שיש להבחין בין מידע שנוגע לעריכת הצוואה, שאינו חסוי, לבין כל מידע אחר, שחסוי.

הזכות לחיסיון עורך דין לקוח עוברת ליורשי המנוח

בית המשפט קיבל את בקשת האחות השניה והורה לעורכת הדין למסור את כל המידע שברשותה המתעד את האירועים שהתרחשו בדירת האם לפני עזיבתה את הדירה וכן למסור את כל הפרטים שיש לה לגבי התיעוד הנ"ל, לרבות לגבי מי יזם אותו, מה כולל התיעוד המלא, היכן הוא נשמר, וזאת מאחר שמדובר במידע חיוני שיש בו לשפוך אור לגבי הנסיבות שהן עזבה האם את דירתה ועברה לגור בבית האחות הראשונה.

בית המשפט הבהיר שלפי הפסיקה הזכות לחיסיון עורך דין לקוח שייכת ללקוח והוא גם רשאי לוותר עליה, וכי החיסיון איננו עובר מהעולם לאחר פטירת הלקוח, אלא הוא עובר ליורשיו, שגם הם רשאים לוותר עליו.

משמעות הדבר היא שלאחר פטירת הלקוח חב עורך הדין שלו חובת סודיות גם כלפי יורשיו, אולם אם היורשים מוותרים על החיסיון, אזי עורך הדין אינו מנוע מלהעיד ולהמציא ראיות שנוגעות ליחסיו עם הלקוח, גם אם מדובר בראיות שהיו חסויות קודם לכן ועליו למסור אותן.

היורשים רשאים לוותר על החיסיון גם אם אחד היורשים האחרים מתנגד לכך, כמו במקרה דנן, מאחר שכל מסקנה אחרת תעניק לכל אחד מהיורשים זכות וטו שתשלול מכל יורש אחר את הזכות לוותר על החיסיון, בניגוד לדין, ובכך גם תמנע את גילוי האמת ועשיית צדק בכל מקרה של סכסוך בין יורשים.

בנוסף, כאשר המחלוקת נוגעת לירושתו של הלקוח, לא ניתן להשתמש בזכות החיסיון של הלקוח על מנת למנוע מידע שיש בו כדי לקיים את רצונו האחרון של אותו לקוח עצמו.

לפיכך, אם החיסיון שעמד ללקוח בימי חייו עלול למנוע את כיבוד רצונו האחרון, אזי אף אחד מהיורשים אינו רשאי לטעון לחיסיון, מאחר שהדבר יביא לשלילת רצונו של הלקוח והעדפת האינטרס של אחד היורשים על פניו.

כמו כן, כל עוד בית המשפט לא הכריע לגבי לזהות יורשי הלקוח, אזי גם אין הכרעה לגבי השאלה מי ירש את הזכות לחיסיון.

לפיכך, כאשר יש מחלוקת בין יורשים פוטנציאליים של לקוח מסויים לבין עצמם, לא ניתן להעלות טענת חיסיון עורך דין לקוח, מאחר שאף אחד מהיורשים הפוטנציאליים עדיין אינו אוחז בזכות לטעון זאת, ובנוסף גם אין לאף אחד מהם זכות אחזקה בלעדית בכל חומר ראייתי של הלקוח המנוח, ולכן מי שמחזיק בחומר זה אינו רשאי למנוע מכל יורש פוטנציאלי אחר את הזכות להשתמש בו.

בהתאם לאמור לעיל קבע בית המשפט שהאחות הראשונה איננה יכולה למנוע את מסירת הצילומים שנמצאים אצל עורכת הדין של אמה ושלה בטענה שיש להן חיסיון עורך דין לקוח.

בית המשפט גם דחה את טענת עורכת הדין לפיה יש להבדיל בין ראיות הקשורות לעריכת הצוואה לבין ראיות אחרות, מאחר שהשאלה היחידה שיש לשאול היא האם המידע מושא החיסיון רלוונטי או לא לבירור רצונה האחרון של האם.

אם הוא לא רלוונטי, ממילא אין נפקות לשאלת החיסיון ואם הוא כן רלוונטי כמו במקרה דנן, אזי אין זה משנה אם מדובר בראיות לגבי עריכת הצוואה או ראיות אחרות, מאחר שבשני המקרים מדובר במידע שמסייע לבית המשפט לקבוע מה היה רצונה האחרון של האם, כך שמדובר באבחנה מלאכותית.

לפיכך, אין מניעה להעיד עורך דין שייצג מנוח/ה בהליך משפטי שאינו קשור כלל למחלוקת בנושא הירושה, כדי ללמוד על מצבו המנטלי של המנוח, על יחסיו עם מי מהיורשים, או למסור כל ראיה רלוונטית אחרת.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט שהמידע המבוקש הנו מידע שרלוונטי וחיוני לגילוי האמת ולבירור הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על האם המנוחה, וכי המדובר במידע שאינו חסוי ובהתאם לכך הורה לעורכת הדין של האם והאחות הראשונה למסור אותו. האחות הראשונה גם חוייבה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך של 1,500 ₪.

קריאה נוספת: המצווה סבל מדמנציה ולמרות זאת צוואתו אושרה!