פסק הדין ניתן בהסתמך על שינוי נסיבות מהותי שאירע בשלושה היבטים:

• הכנסת האם גדלה באופן משמעותי כך שכיום שני ההורים הם בעלי הכנסה כמעט זהה
• זמני השהות של האב עם הילדים הורחבו באופן משמעותי כך שכעת הילדים שוהים אצלו 43% מהזמן ואצל האם 57% מהזמן
• לאור הלכת בע"מ 919/15 שקבעה כי במשמורת משותפת נטל המזונות יחולק בצורה שווה בין ההורים בהתאם ליחס ההכנסות של ההורים ויחס זמני השהות של הילדים אצלם

עוד קבע בית המשפט שהצדדים לא הביאו ראיות לצרכי הילדים ובהיעדר נתונים אלו הוא אינו יכול ליישם את מודל חישוב סכום המזונות של הלכת בע"מ 919/15, שמפריד בין צורכי הילדים תלויי השהות לאלו שאינם תלויי שהות.

בהמשך לכך העריך בית המשפט את כל צרכי הילדים בסך של 4,800 ש"ח וכאמור חייב את האב לשלם לאם סך של 2,250 ₪ לחודש, בתוספת מדור. בנוסף נקבע שההורים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך ובהוצאות רפואיות חריגות של הילדים.

שני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין והגישו ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפני בית המשפט המחוזי.  

האב טען שפסק הדין למעשה חייב אותו לשאת ב-90% מהוצאות הילדים וזאת בניגוד להלכת בע"מ 919/15 ואילו האם טענה שפסק הדין למעשה מבטל כמעט לגמרי את תשלום המזונות ומותיר אותה כמעט ללא אמצעי קיום לילדיה.

חיוב האב בתשלום 90% מהוצאות הילדים אינו מתקבל על הדעת

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור האב, וקבע שפסק הדין אכן מחייב את האב למעשה לשאת ב-90% מהוצאות הילדים, דבר המנוגד להלכת בע"מ 919/15 שקבעה שיש לפסוק את תשלומי המזונות בהתאם ליחס הכנסות ההורים וזמני השהות.  

בפסק הדין שבערעור נקבע כי אם כל צרכי הילדים הנם בסך של 4,800 ₪ לחודש והאב נושא מתוכם בפועל בסך של 2,064 ₪ מאחר שהילדים שוהים אצלו 43% מהזמן ובנוסף לכך גם משלם לאם מזונות בסך של 2,250 ₪, אזי הוא למעשה נושא בסכום כולל של 4,314 ₪, שהנו סכום שמהווה 90% מכל הוצאות הילדים בסך של 4,800 ₪ כאמור, ותוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת.

יש להבדיל בין צרכים תלויי שהות לצרכים שאינם תלויי שהות

בית המשפט המחוזי הבהיר כי בית המשפט לענייני משפחה טעה בכך שאימץ את ההלכה שהיתה נהוגה לפני הלכת בע"מ 919/15 ואשר הבדילה בין צרכים הכרחיים לבין צרכים שאינם הכרחיים, וכן קבעה שצרכים הכרחיים מינימאליים של ילד עומדים על 1,600 ₪ לחודש.

אבחנה זו בין צרכים הכרחיים לבין צרכים שאינם הכרחיים אינה רלוונטית יותר לאחר שניתנה הלכת בע"מ 919/15, שקבעה שיש לחלק בין ההורים את כל צרכי הילדים, בין הכרחיים ובין שאינם הכרחיים וזאת בהתאם ליחס ההכנסות ולזמני השהות, וכי יש לערוך אבחנה בין צרכים תלויי שהות לבין צרכים שאינם תלויי שהות.
 
לצורך קביעת סכום הצרכים תלויי שהות, כגון מזון ומוצרי היגיינה, יש לבחון הן את יחס ההכנסות של ההורים והן את יחס זמני השהות של הילדים אצל ההורים, מאחר שעלות רכיבים אלו היא פונקציה של זמן השהות של הילדים בבית של כל אחד מהוריהם.

לעומת זאת, לצורך קביעת סכום הצרכים שאינם תלויי שהות, כגון תספורת, תשלום לטלפון נייד, קניית ילקוט וצורכי לימוד, יש לבחון רק את יחס ההכנסות של ההורים, מאחר שאין קשר בין עלות רכישת מוצרים אלו לבין של זמן השהות של הילדים בבית של כל אחד מהוריהם.

במקרה דנן, בית המשפט לענייני משפחה לא הבחין בין הוצאות תלויות שהות להוצאות שאינן תלויות שהות ולפיכך הוא לא יישם כדבעי את הלכת בע"מ 919/15. בנוסף, הוא גם לא חישב את עלות הוצאות המדור.

בסיכומו של דבר קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור האב, והחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שהוא יתן פסק דין חדש בהתאם להלכת בע"מ 919/15. לא ניתן צו להוצאות.

עוד בנושא: חיוב אם במזונות ילדים כשהאב משמורן יחידי בהתאם להלכת בע"מ 919/15