כאמור, הלכת השיתוף הנה הלכה פרי הפסיקה אשר פותחה בשורה של פסק דין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון, כגון ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עיזבון, ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר ובג"ץ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני.

על רקע זה התעוררה השאלה האם הלכת השיתוף חלה גם על בני זוג מוסלמיים, זאת במסגרת הליך תמ"ש 63862-09-14 פלונית נ' 7 ילדיה אשר התנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים.

תיק זה עסק בשאלת הבעלות על זכויות בשתי חלקות מקרקעין במזרח ירושלים שנרכשו על ידי שני בני זוג מוסלמים, אך עם זאת נרשמו רק על שם הבעל.

במסגרת התיק נדונה תביעתה של האם ליתן צו אשר מצהיר כי הנה בעלת מחצית הזכויות במקרקעין הללו.

בני הזוג נישאו בשנת 1952 ורכשו את המקרקעין בשנת 1960 במהלך חייהם המשותפים. השניים גם הקימו במאמץ משותף בית מלון על המקרקעין.

קראו בהרחבה: איך מחלקים עסק משפחתי

באותה עת שלפני מלחמת ששת הימים חל עדיין המשפט הירדני במזרח ירושלים, שם נמצא כאמור מקום מושבם של בני הזוג ומקום המצאם של המקרקעין.

בני הזוג היו נשואים למעלה מ-50 שנה (עד לפטירתו של הבעל) ונולדו להם יחדיו שבעה ילדים.

כאשר הבעל נפטר, האם וילדיה פנו לבית הדין השרעי על מנת להוציא צו ירושה לגבי עזבונו של הבעל המנוח.

אולם, מספר שנים לאחר מכן התגלע סכסוך בין האם לבין שניים משבעת ילדיה לגבי זכויותיה של האם במקרקעין.

האם טענה כי הלכת השיתוף חלה גם על יחסיה הרכושיים עם בעלה המנוח ומאחר שהמקרקעין נרכשו במהלך חיי הנישואין שלה עם בעלה ובמאמץ משותף, אזי מחצית מהזכויות במקרקעין שייכים לה.

חמישה מבין שבעת ילדיה תמכו באם.

לעומת זאת, שני ילדיה הנותרים של האם טענו כי הלכת השיתוף אינה חלה על האם ואביהם המנוח, כי אם הדין השרעי אינו מכיר בהלכת השיתוף משלושת הטעמים הבאים:

 

ראשית, פניית האם וילדיה אל בית הדין השרעי בבקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח מעידה על הסכמת האם להחיל עליה את הדין השרעי, אשר כאמור אינו מכיר בהלכת השיתוף.

שנית, האם ובעלה המנוח נישאו ורכשו את הזכויות במקרקעין כאשר חל המשפט הירדני במקום מושבם ובמקום המצאם של המקרקעין, כאשר גם בהתאם למשפט זה אין תחולה להלכת השיתוף מאחר שגם המשפט הירדני מחיל את הדין השרעי.

העובדה שלימים הוחל המשפט הישראלי על מקום מושב בני הזוג ומקום המקרקעין, אין בה כדי לגרוע מתחולת הדין השרעי על יחסיהם הרכושיים של בני הזוג.

שלישית, האם המתינה שנים רבות עד שהיא הגישה את תביעתה לגבי המקרקעין, על כן יש בכך משום ויתור על זכותה על פי חזקת השיתוף.

במסגרת פסק דינו, קיבל בית המשפט את טענות האם וקבע כי הלכת השיתוף חלה גם עליה ועל בעלה המנוח בהיותם בני זוג מוסלמים, זאת לאור פסיקת ביהמ"ש העליון אשר החילה את הלכת השיתוף בארץ על בני כל העדות והדתות (לרבות על בני הדת המוסלמית).  

כך נקבע ע"י ביהמ"ש העליון במסגרת ההליכים ע"א 65/89 מוסטפה נ' מטוע, הלכת בבלי, ע"א 77/77 ראבי נ' ראסי, ע"א 663/87 נתן נ' גרינר, ע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר,  ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי,  ע"א 491/75 חיימי נ' אשתר וכן בבג"ץ בבלי הנזכר לעיל.

בית המשפט קבע כי במקרה דנן, אין מחלוקת שבני הזוג היו נשואים משך למעלה מחמישים שנה (עד לפטירת המנוח) וכי הם חיו חיי זוגיות הרמוניים, כאשר כל אחד מהם תורם חלקו לתא המשפחתי.

כמו כן, אין מחלוקת שהמקרקעין נצברו במהלך החיים המשותפים וכי על המקרקעין הוקם לימים מבנה אשר שימש בחלקו כבית מלון ובחלקו האחר כבית למגורי המשפחה.

מכאן נובע איפוא, כי נקודת המוצא היא שעל פי הדין הישראלי נכסי המקרקעין אותם רכש המנוח במהלך החיים המשותפים, אכן משותפים לבני הזוג.

לגבי טענת הילדים לפיה הלכת השיתוף אינה חלה על האם מאחר שהדין הירדני ולא הדין הישראלי הוא שחל במועד נישואיהם של בני הזוג ורכישת המקרקעין, קבע ביהמ"ש כי הוא דוחה טענה זו.

הדחייה מתבססת על כך שהדין הנוהג לגבי בני זוג שנישאו מחוץ לישראל לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, הוא שרואים אותם כמסכימים לקיים ביניהם, בישראל, משטר של שיתוף בנכסים, זאת מכח עיקרון תום הלב.  

כך נקבע בהליכים דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, רע"א 6256/99 פלונית נ' פלוני, וע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם.

ביהמ"ש קבע כי הוא אינו מוצא טעם להבדיל בין מקרה בו באים בני זוג לישראל ומוחל עליהם דין השיתוף הישראלי, לגבי יחסי הממון שלהם בישראל (כמו בתיק נפיסי), לבין המקרה דנן בו "ישראל באה אל בני הזוג" עם החלת המשפט הישראלי על מקום מושבם של בני הזוג במזרח ירושלים.

שכן, כאשר הדין הישראלי חל בטריטוריה כלשהי, אזי התכליות שאותו דין נועד להשיג יפות לגבי כל השוכנים באותה טריטוריה.

מסקנה זו נובעת גם מכך שחזקת השיתוף נגזרת מעיקרון העל של זכות השוויון, לפיכך החלתה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור.

קראו בהרחבה: חלוקה לא שוויונית

ניתן להשוות את הדברים למקרים רבים שנדונו בפסיקה בארץ ובהם נישאו איש ואישה לפני קום מדינת ישראל, או עברו להתגורר בשטח שלימים הפך להיות מדינת ישראל, לפני תחילת התפתחותה של חזקת השיתוף, בשנות החמישים של המאה שעברה.

אף במקרים הללו, בעת הנישואין לא חלה הלכת השיתוף וזו "באה אל הצדדים", לאו דווקא מבחירתם לעבור להתגורר במקום בו היא חלה, אלא כי הם המשיכו את חייהם כמימים ימימה.

בתי המשפט לא ראו כל קושי בהחלת חזקת השיתוף אף במקרים אלו.

כך אירע במסגרת התיקים של ברגר ובראלי שנזכרו לעיל, ותיקים נוספים אחרים.

בנוסף, דחה בית המשפט את טענת הילדים לפיה יש לראות באם כמי שויתרה על זכותה מכח חזקת השיתוף, בין בשל הסכמתה להחלת הדין השרעי ובין מכח אי עמידתה על זכותה.

שכן, הדיון בבית הדין השרעי עסק רק בקביעת יורשי המנוח, להבדיל מקביעת היקף העיזבון.

בית דין או בית משפט הדן במתן צו ירושה או צו קיום צוואה, אינו עוסק כלל בקביעת היקף העיזבון, כאשר אין ללמוד בפסיקתו דבר באשר להיקף העיזבון.

כך נקבע בהליך בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל.

אם וככל שלבית הדין השרעי סמכות לדון ביחסי הממון בין בני הזוג ובחלוקת עיזבון המנוח, אזי אין חולק שבית הדין השרעי כלל לא נדרש לסוגיית חלוקת העיזבון וליחס שבין זכויות האם לזכויות עיזבון המנוח, אלא רק למנתו של כל אחד מיורשי המנוח בעיזבונו.

ממילא לא הובאה אף כל ראיה לכך שהאם פנתה אל בית הדין השרעי בכדי שזה יכריע ביחסי הממון שבינה לבין המנוח, ככל שהיה מוסמך לעשות כן ואף הסכימה פוזיטיבית שבית הדין יכריע בעניין על פי הדין השרעי, תוך ויתור על זכויותיה מכח הלכת השיתוף.

כמו כן, אין חולק שצו הירושה ע"ש הבעל המנוח מעולם לא נרשם והזכויות במקרקעין עדיין רשומות על שמו.

אם הצו היה נרשם כך שבמקום רישום זכויות המנוח במקרקעין היו נרשמות זכויות יורשיו מכח צו הירושה, יתכן והיה בכך כדי ללמד על ויתורה של האם על טענותיה לזכויות במקרקעין מכח חזקת השיתוף, אולם כך לא נעשה כלל.

יתרה מכך, לא רק שזכויות המנוח במקרקעין טרם חולקו ליורשיו, אלא אף זכויותיו בנכסים אחרים טרם חולקו.

קראו בהרחבה: גישור בסכסוך יורשים

הצדדים טרם ערכו התחשבנות באשר לחלקיהם בכלל עיזבון המנוח, כאשר ממילא טרם חילקו את עיזבונו ביניהם.

במהלך השנים שמאז פטירת המנוח קיבלו הצדדים תשלומים שונים על חשבון חלקם בעיזבון המנוח, לאו דווקא לפי חלקם המדויק בעיזבון.

למעשה, אף אם היו מחולקים יתר נכסי המנוח (למעט המקרקעין), אין בכך כדי ללמד על ויתור האם על זכויותיה במקרקעין עצמם מכח הלכת השיתוף.

בנוסף קבע ביהמ"ש כי הוא אינו רואה בהמתנת האם בהגשת תביעתה משום ויתור על זכותה על פי חזקת השיתוף, זאת לאור הגישה הנוהגת היום לפיה ויתור על זכויות מכח חזקת השיתוף צריך להיות מפורש.

גם אם נטען שניתן ללמוד על ויתור מכללא, הרי שיש לבחון את הדברים על רקע הנסיבות.

אולם, במקום בו לא היתה כל סיבה לבן הזוג להגיש תביעה, הרי שאין לראות באי הגשתה משום ויתור.

כך לדוגמא, כאשר בן זוגו אינו חולק על זכותו מכח חזקת השיתוף, אין כל משבר בחיי הנישואין וכאשר ביורשיו של בן הזוג עסקינן, עת לא נעשה בעיזבון בן הזוג המנוח דבר המלמד על התכחשות לזכות בן הזוג הנותר בחיים.

הדברים יפים אף ביתר שאת ביחסי הורים וילדים, כאשר הדעת נותנת שאין מקום לתמרץ הורה להגיש תביעות כנגד ילדיו, יורשי בן זוגו, מקום בו לא מתגלע סכסוך ביניהם ולא מוכחשת זכותו של בן הזוג הנותר בחיים, מכח חזקת השיתוף.

קראו בהרחבה: חלוקת רכוש לפי חוק

במקרה דנן תביעת האם הוגשה אך בעקבות הסכסוך שהתגלע בינה ובין חמשת ילדיה לבין שני ילדיה האחרים.

לפיכך, רק אז קמה לה עילה להגיש תביעתה, שכן רק אז שני הילדים הללו התכחשו לזכותה.

קודם לכן לא היתה לה כל סיבה לתבוע את זכותה.

בחיי המנוח היו יחסיהם תקינים והיא לא נזקקה כלל לעמוד על זכותה.

אף לאחר פטירת המנוח איש לא התכחש לזכותה ודומה שעד לאחרונה הסוגיה כלל לא עמדה על הפרק, שכן הצדדים כולם זכו לתקבולים שונים מעסקי המלון שהופעל על המקרקעין, כאשר לא נותר כל צורך בהבהרת זכותו המדויקת של מי מהם.

מכל האמור לעיל עולה כי לאם עומדת זכות למחצית מזכויותיו הרשומות של המנוח במקרקעין, זאת מכח חזקת השיתוף.

שכן, מקרקעין אלו נצברו במהלך נישואי המנוח והאם עת אלו ניהלו חיי משפחה תקינים, כאשר האם מעולם לא ויתרה על זכותה ולא השתהתה במימושה.

בהתאם לכך הורה ביהמ"ש על הוצאת צו אשר מצהיר כי האם הנה בעלת מחצית הזכויות הרשומות על שם המנוח במקרקעין.