אינני יודעת מתי היה הרגע הזה, בו הפסקתי להרגיש אלייך את מה שהייתי מרגישה בעבר, לא אשקר ואומר שאינני אוהבת אותך אבל משהו בי כבה.
מגיל 15 אנו יחד, תמיד הייתי שם בשבילך ברמות שלא ניתן להסביר במילים, הייתי מנשקת את האדמה שהיית דורך עליה.
הייתי מגהצת לך בכל בוקר, מתיזה לך ריחן על הבגדים, מכינה לך ארוחות כיד המלך, הייתי דואגת לשאול אותך אם הגעת לעבודה, האם אכלת, איך עובר עלייך היום ובין לבין שולחת הודעות של ילדה מאוהבת (גם בגיל 30). אני זוכרת את עצמי מחכה לך בחלון בכל פעם שהיית יוצא עם חברים או הולך סיבוב, הייתי מפרגנת לך תמיד גם בנסיעות לחול עם חברים וגם לסתם איזה סופש באילת איתם, כמובן שגם אנחנו היינו נוסעים, אבל אני זוכרת את עצמי תמיד מפרגנת לך ברמות שכל הנשים של החברים שלך היו אומרות לי שאני מעצבנת. תמיד סלחתי ותמיד הכלתי אותך, תמיד הייתי שם בשבילך והכי הרבה בשביל המשפחה שלך שאינה פשוטה כלל וכלל(בלשון המעטה) מארחת אותם כל שבת שניה, חגים, אמצע שבוע, שומרת על האחיינים שלך, מפנקת ודואגת לכולם, גם שנפגעתי מהם והיו יותר מדי פעמים כאלה, סלחתי ואמרתי לעצמי "הם משפחה שלך וככה זה במשפחה". כל זה נעשה מאהבה העצומה שלי אלייך.
אתה מנגד שנים הרמת עלי ידיים, והיית מקניט ומגדף אותי, שלא נדבר על
אלימות מילולית שכללה קללות איומות שהיו חוזרות על עצמן ללא הפסקה, היית אומר שאני בוגדת בך בעבודה, ומתעצבן שאוהבים אותי שם כל כך.
נכון יש לי תפקיד עם המון אחראיות ורוב התפקיד שלי הוא מול גברים, אבל מנגד אני תמיד הבאתי משכורת שלא מביישת שום גבר, משכורת ששלוש נשים מרוויחות, תמיד ירדת עלי על זה ואמרת שאני מגעילה ולא שווה כלום, ילדתי לך שלושה ילדים מדהימים שאני לא מצטערת עליהם לרגע, אבל אחרי כל לידה וגם לפניה עברתי איתך מדורי גיהנום, בהריון השני החזקתי את הילד שלנו וגם אז הרמת עלי ידיים - עם בטן גדולה ושהילד שלנו אצלי בידיים! הלידה השניה הייתה בניתוח קיסרי, שהודיעו לי על כך, חששתי, פחדתי, בכיתי בלילות, לא אשכח איך הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי "הלוואי TמוTי בניתוח", ואני כולי פחדים ורעידות לא מאמינה אבל היי "את לפני לידה ויש לך עוד ילד בבית, לאן תלכי?" לאחר אותה לידה בניתוח קיסרי, ההחלמה הייתה נוראית וקשה, לא רק שקראת לי מפונקת ומגעילה גם הרמת עלי ידיים בגלל שלא כל כך רציתי שאביך יהיה סנדק, לא אשכח שיותר משעה לקח לי לקום מהרצפה, פשוט לא הצלחתי, ואתה? הלכת לך והשארת אותי זרוקה על הרצפה, בוכה על מר גורלי. איחלת לאמי למות אינספור פעמים למרות שידעת מי היא וכמה היא עבורי. עשית ואמרת לי דברים שפשוט פצעו לי את הנפש.
אני זוכרת שיום אחד אמרתי לך, אני פוחדת שבסוף אני אתעייף ממך ופשוט זה יגמר, תעצור, תטפל בעצמך, בבקשה תפסיק, אבל המשכת בשלך... שנים שתקתי אף אחד לא ידע איזו סופה מתחוללת בתוכי, עד לפני שנתיים זו הייתה הפעם האחרונה שבה הרמת עלי ידיים כאילו עמד מולך גבר ולא אישה. זאת לאחר שאירחתי שוב את כל משפחתך (20 איש). באותו היום משהו בי כבה אבל כמובן סלחתי והבלגתי כל זה בשביל הילדים המתוקים שלנו, אמרתי לעצמי שלעולם לא אתן להם לסבול. אי אפשר לקחת לך שבתור אבא אתה מדהים, בעיניי אפילו האבא הכי טוב שהכרתי וראיתי בחיי.
לפני כניסת שבת מלפני שנה, התווכחנו, ארזת תיק ואמרת "אני עוזב" התגובה של הילדים הייתה כל כך קשה, הילדה שלנו בכתה והגיבה בצורה כל כך קשה ופתאום כמו סרט נע, כל הדברים הנוראיים שעברתי איתך עברו מול עיניי כמו סרט אימה! ואז אמרתי לעצמי "סטופ!" כל הסבל שלך זה בכדי שהילדים לא יסבלו ובסוף הוא ככה פוצע אותם?! כשאתה ראית שאני אדישה ללכתך, שינית גישה וביקשת סליחה, אבל מה שאני הרגשתי היה נורא! הרגשתי שהתפוצצה לי הבועה, הודעתי לך בנועם כי בכוונתי
להתגרש ממך, שלעולם לא אזיק לך ושאין בכוונתי למנוע ממך להיות עם הילדים, ושאם לא יהיה לך לשלם לי
מזונות גם זה בסדר.
אני זוכרת שקיבלת שוק! אמרת לי "למה את אומרת את זה ללא כעס ובכזאת אדישות?! לא ייתכן שאת מתכוונת לזה!" אבל כן התכוונתי, השלמתי עם זה, החלטתי שנמאס לי לקום בבוקר ולפחד שתתווכח איתי, שנמאס לי לבכות ולפחד ממך, שנמאס לי לתת לך את החיים שלי ולקבל זלזול ושנאה בחזרה, נמאס לי להרגיש מושפלת ועלובה, נמאס לי להיות במקום הומה אנשים ויחד עם זאת בודדה, נמאס לי לשכוח שיש מושג כזה שנקרא חברות ושהפעמים האחדות שאני יוצאת מהבית זה למפגש החברים שלך ונשותיהם, נמאס לי לקחת כדורים נוגדי דיכאון ולשמור את הכל בבטן ולספוג, נמאס לי להרגיש לא נאהבת ואפילו שנואה, נמאס לי לשמוע כמה אני אמא רעה בעינייך והרשימה עוד ארוכה...
כבר שנה שעברת שינוי, במהלך השנה הזו לא הרמת עלי יד, חזרת בתשובה, משתדל מאוד לא לקלל אבל מדי פעם כן יש לך בריחות ואני מנגד? כפי שציינתי משהו בי כבה, לא מצליחה להבליג ולסלוח על 16 שנים קשות שעברתי איתך, מרגישה כאילו אני מחכה לך בפינה לטעות קטנה שעליה אוכל להיתפס ולומר לך "בוא נפרק". ונכון אין לי מושג למה המשכתי ונשארתי, אולי כי היית הראשון שלי? אולי כי באמת אהבתי אותך עד טירוף? אינני יודעת ואם היה ניתן להשיב את המחוג לאחור הייתי נשארת כי כפי שציינתי הילדים שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי.
אני לא מצליחה להמשיך איתך הלאה ומצד שני פוחדת אבל יודעת שעמוק בתוכי, משהו קרה לי אני לא יכולה להיות אותה אישה שהייתי, ואתה כל היום רק מקטר על כמה שהשתנתי וכמה לא אכפת לי וכמה וכמה וכמה.
שלא נדבר על כך שאינני מצליחה להרגיש כל אמפתיה אלייך למרות כל השינוי שניכר בכך.
אבל משהו מקונן בתוכי השינוי הזה לא הגיע סתם כך, אתה באמת מפחד לאבד אותי ומצד שני שמעתי אותך אומר שאם לא הילדים לא היית נלחם.
כיום הילדים אחרי טיפול רגשי ואינם מוכנים לשמוע על כך שניפרד וגם זה מאוד משפיע עלי אבל איך אפשר להמשיך כך?!
ניסינו
ייעוץ זוגי שהופסק באמצע מאחר והמטפלת אמרה לך שכל עוד והייתה אלימות אינה יכולה להמשיך לטפל בנו ושאתה חייב ללכת לטיפול.
פסיכולוגי, אכן הלכת ולאחר 6 מפגשים החלטת שאתה מפסיק בטענה שנמאס לך לרצות אותי ושנמאס לך שאני הופכת אותך למפלצת שאתה לא.
משתגעת מייאוש, אך לא מסוגלת להיות איתך כמו בעבר... עם כל הכאב, פשוט לא מסוגלת להמשיך ככה.
אני משתגעת עם עצמי. מה אני אמורה לעשות? איך מתמודדים מול מצב כזה? מה הדבר הנכון לעשות? שהוא בעבודה פשוט כיף לי ושהוא חוזר אני מרגישה כמו 2 טון על הכתפיים. נמאס לי לחיות ככה אבל אני במילכוד.
מבקשת עצה ועזרה.