המדובר למעשה בהוראת יורש אחר יורש לפי סעיף 42 לחוק הירושה.

במהלך חודש מרץ 2018 ניתן צו לקיום הצוואה בהתאם להסכם חלוקת עיזבון שנערך בין היורשים, אולם ביוני 2018 הגישו ילדיה בקשה להתיר להם למכור את הדירות בניגוד להוראת הצוואה, ואף צירפו את הסכמת ילדיהם, הנכדים, לבקשתם.

בקשת הילדים נומקה בכך שאצל שניים מהם התפרצו מחלות ניווניות מגבילות מאד, שמקשות עליהם להתגורר בדירה בבנין משותף ועל כן מכירת הדירות נועדה לסייע להם במצוקתם, ולאפשר להם לגור בדירות אחרות שבהן יהיה להם קל יותר להתגורר, וכי לו אמם היתה צופה את מצבם הבריאותי, היא היתה מתירה להם למכור את הדירות.

עוד טענו הילדים שהוראת הצוואה שאוסרת עליהם למכור את הדירות הנה הוראה לטובת הנכדים, אולם הסכמת הנכדים למכירת הדירות מהווה משום הסתלקות מהחלק המגיע להם לפי הצוואה, ועל כן ניתן לבטל את ההוראה.

בא כח היועץ המשפטי לממשלה התנגד לבקשת הילדים, בטענה שיש לכבד את עקרון העל בדבר כיבוד רצון המצווה, בעוד הילדים לא הצביעו על שיקול מהותי שמצדיק סטיה ממנו.

לדבריו, לפי סעיף 53 לחוק הירושה, סעיפים 41 עד 52 לחוק, לרבות סעיף 42(ב) לחוק, שקובע שהזוכה הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, יחולו רק כאשר המצווה לא קבע בצוואתו "הוראה אחרת".

אולם, במקרה דנן, האם קבעה הוראה אחרת ברורה ומפורשת, שאוסרת על הילדים למכור את הדירות ועל כן גם חל סעיף 45 לחוק הירושה, לפיו היורש מחוייב לכבד את הוראת המצווה לעשות או להימנע מלעשות דבר מה.

בא כח היועץ המשפטי לממשלה לא התעלם ממצבם הבריאותי הקשה של הילדים וטען שבאפשרותם להשכיר את שתי הדירות שכל אחד מהם ירש ולהשתמש בכספי דמי השכירות כדי לשכור דירה שמתאימה לצרכיהם.

לגבי הטענה לפיה יש לראות בהסכמת הנכדים למכירת הדירות כהסתלקות מחלקם בעיזבון, טען בא כח היועץ המשפטי לממשלה שהמועד להסתלקות מהעיזבון כבר חלף מזמן, לאחר שהסכם חלוקת העיזבון כבר אושר, ניתן צו קיום צוואה והעיזבון כבר חולק ונרשם על שמות הילדים.

לפיכך, לא ניתן לראות בהסכמת הנכדים כהסתלקות מהעיזבון וזאת לפי הוראות סעיף 6 לחוק הירושה.

אין מנוס מכיבוד רצון המצווה

בית המשפט לענייני משפחה ציין שכאשר דנים בצוואות, יש לא פעם לאזן בין עיקרון כיבוד רצון המת לגבי מה יעשה ברכושו לאחר מותו, לבין יכולת המת לשלוט נכסיו, שמכונה "שליטת המת על החי" או "שלטון הרפאים של המת".

במקרה דנן, יש ממש בטענת הילדים לפי הוראת הצוואה המגבילה של אמם נקבעה בנקודת זמן מסוימת שאינה יכולה לקחת בחשבון את מצב הדברים בעתיד, לרבות הידרדרות מצבם הרפואי.

מאידך עקרון כיבוד רצון המת הנו עקרון שמנחה את בית המשפט בכל הנוגע לדיני הירושה, אשר מהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי כחלק מכבוד האדם וחירותו שמוגן בחוק יסוד ונגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניין כרצונו.

לפיכך, על בית המשפט לנסות להגשים את רצונו של המוריש לפי אומד דעתו וכפי שמשתמע מצוואתו. במקרה דנן, אין מחלוקת שאומד דעתה של האם היה להותיר את הנכסים בקרב בני משפחתה, ראשית לילדיה ואחר כך לנכדיה.

מדובר ברצונה המפורש ואין דרך לעקוף אותו אלא יש לכבדו וזאת גם אם רצונה אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של הילדים.

גם הסכמת הנכדים למכירת הדירות איננה יכולה לאפשר את עקיפת רצון המצווה, מאחר שאין בצוואה כל תנאי שמתיר לבטל את איסור מכירת הדירות באמצעות קבלת הסכמת הנכדים לכך.

בנוסף, היה על הנכדים להסתלק מהעיזבון כל עוד לא חולק העיזבון, כאמור בסעיף 6 לחוק. אולם, במקרה דנן, העיזבון חולק זה מכבר וזאת מבלי שאף יורש הסתלק מחלקו.

כמו כן, אין מדובר בהגבלה שאוסרת באופן גורף למכור את הדירות לדורי דורות ועל כן גם אין מדובר בהגבלה בלתי מוסרית או בלתי חוקית שניתן לבטלה מכח סעיף 34 לחוק הירושה.

בהתאם לאמור לעיל, דחה בית המשפט את בקשת הילדים והותיר את הוראת הצוואה המגבילה על כנה.

עוד בנושא: הגבלת שלטון היד המתה מול עקרון כיבוד רצון המצווה