עם זאת, בפסיקה נקבע שניתן לתת אישור משפטי להסכם ממון בין ידועים בציבור וזאת במידה והם מעוניינים לחזק את תוקפו, כך שהוא יהיה בעל תוקף של פסק דין ובר אכיפה באמצעות לשכת ההוצל"פ וזאת מכח סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995.

כעת, חידד בית הדין הגדול את האבחנה בעניין זה וקבע שכשם שחוק יחסי ממון חל גם על בני זוג שמתעתדים להינשא זה לזה, אזי הוא חל גם על ידועים בציבור שעומדים להינשא זה לזה ועל כן גם הסכם ממון שנערך ביניהם טעון אישור על מנת שהוא ייכנס לתוקף.

להלן סקירה מפורטת והסברים לגבי הכרעתו החשובה של בית הדין הרבני הגדול.

כיצד הגיע המקרה להכרעת בית הדין הגדול?

תיק זה עסק בשני בני זוג אשר במשך 12 שנים חיו יחדיו כידועים בציבור ולאחר מכן נישאו זה לזה.

6 שנים לפני נישואיהם, בתקופה שבה בני הזוג היו עדיין בגדר ידועים בציבור בלבד, הם ערכו הסכם ממון, אשר לא קיבל אישור משפטי כלשהו.

הסכם זה קבע במפורש שהוא יחול רק במקרה של גירושין בין בני הזוג וכי במידה ובני הזוג יתגרשו, ביתם ישאר בחזקת הגבר והוא ישלם לאשה סך של 100,000$ צמודים.

מספר שנים לאחר נישואיהם, החליטו בני הזוג להתגרש, אולם אז הם נחלקו ביניהם לגבי תוקפו של הסכם הממון.

האשה טענה שלהסכם הממון אין כל תוקף וכי היא זכאית למחצית משוויו של הנכס בהתאם לחזקת השיתוף ואילו הבעל טען שההסכם תקף ומחייב ועל כן האשה זכאית לסך של 100,000$ בלבד.

בית הדין הרבני האזורי קיבל את עמדת הבעל וקבע שהסכם הממון תקף וכי הוא לא היה טעון את אישורו של בית הדין, בית המשפט, או כל גורם אחר.

הסיבה לכך הנה שבעת כריתתו בני הזוג היו בגדר ידועים בציבור בלבד, שעליהם לא חלות הוראות חוק יחסי הממון בנוגע לחובת אישורו של הסכם ממון בין בני זוג.

חוק יחסי ממון חל על כל מי שמתעתד להינשא, לרבות ידועים בציבור

האשה לא ויתרה והגישה ערעור על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בפני בית הדין הרבני הגדול, שקבע שאמנם, ככלל, אין צורך לאשר הסכם ממון בין ידועים בציבור, אולם כאשר מדובר בהסכם ממון של ידועים בציבור שעומדים להינשא זה לזה, אזי קמה החובה לאשרו.

בית הדין הרבני הגדול הבהיר שחובת אישורו של הסכם ממון בין בני זוג אינה חלה רק על בני זוג שנשואים זה לזה, אלא גם על מי שמתעתדים להינשא זה לזה, ומבקשים להסדיר בהסכם את יחסי הממון שיהיו ביניהם לאחר הנישואין, קרי, במהלך חיי הנישואין, או לאחר פקיעתם ובהקשר להם.

סעיף 2(ג) לחוק יחסי ממון מגדיר מפורשות את דרך אישורו של הסכם כזה. סעיף זה אמנם מציב לאישורו רף נמוך מזה המוצב בפני מי שכבר נישאו ומבקשים לאשר הסכם ביניהם, אך מתוך הדברים צפה מאליה גם החובה הברורה כי הליך אישור כזה אכן יעשה, גם אם ברף נמוך יותר.

בית הדין הגדול ציין שהוא מודע לעובדה לפיה לא בכל מקרה ברור האם המדובר בהסכם שנכרת לקראת נישואים ובהקשר להם, ועל כן על בית הדין ללמוד את הדברים ולהסיק אותם בדרכים שונות. בין השאר, יכול בית הדין להביא בחשבון בהקשר זה את מרווח הזמן שבין כריתת ההסכם לבין הנישואין עצמם.

אמנם, במקרה דנן, חלפו 6 שנים בין מועד עריכת ההסכם למועד הנישואים של בני הזוג וייתכן שבגלל שיקול זה בית הדין האזורי סבר שהסכם זה אינו טעון אישור, אולם יחד עם זאת, ההסכם גם קבע במפורש שהוא יחול רק במקרה של גירושין בין בני הזוג וכי הבית ישאר בחזקת הגבר רק במקרה והם יתגרשו ומכאן ברור שבני הזוג אכן התכוונו להינשא זה לזה ומכאן שהסכם הממון ביניהם היה טעון אישור לפי חוק יחסי ממון.

בהתאם לכך נקבע שהסכם הממון בין הצדדים אינו תקף על פי החוק וכתוצאה מכך הבעלות על הנכס הנה משותפת לשני הצדדים.

בהמשך לכך נקבע כי חלוקת הבעלות בדירה המשותפת לבני הזוג תעשה במסגרת פירוק שיתוף וזאת בדרך של קניית האחד את חלקו של האחר, או בדרך של מכירתה בשוק החופשי וחלוקת תמורתה בחלקים שווים ביניהם, והכל בהתאם למקובל.

עוד בנושא: מה הן הסנקציות במקרה של הפרת הסכם ממון?