אני בחורה בת 27 חרדית . נשואה לבעלי בשידוך כבר 5 שנים(ב"ג) יש לנו 2 ילדים.
בעלי נחשב חם מזג . יש בינינו הרבה אהבה והבנה שיתוף וכבוד אבל איכשהו זה לא מספק אותי ותמיד אני נופלת לדאון של מה אני עושה הלאה.
הכעסים שלו יוצאים מכלל שליטה. אמנם הוא לא קרוב להכות אותי אבל זה ללכת כל הזמן על ביצים שאני רוצה שיהיה בית רגוע. ואם הוא מחפש משהו שנאבד לו כולם אשמים וישר אני עושה הכל למצוא כדי להרגיע את הרוחות ולהרחיק את הילדים מכל זירה שהיא קיצונית, שיש בה
מריבות וצעקות.
הכעסים מופנים הרבה כלפי הילדים כשהם בוכים הרבה או מעירים אותנו בלילה. אנחנו באים ממקום שקללות זה לא שפה מקובלת והוא אכן לא מקלל. אבל בלשנינו המילות סנלג הפשוטות של היומיום הם נאמרות מפיו כלאחר יד.
הוא יכול להרים יד על הילדים לצורך חינוך (אבל מתוך כעס) מה שאני לא עושה ולא מעוניינת בדרך הזו. וגם שדיברנו על כך הוא הסכים איתי אבל בזמן אמת - כלום.
חשוב לתת רקע שבאתי מבית של אבא עצבני וסבלתי מאוד בילדות והבטחתי לעצמי שאני אבחר בחור רגוע לחיים שלווים. אחרי חתונה היה די רגוע ורק עם לידת הילד הראשון התחילו הכעסים לצוץ.
כל היום רצות לי מחשבות בראש שהילדים הולכים לעבור מה שעברתי ומצד שני אני מנסה לחשוב שאולי אני מגזימה מידי.
אין לי שום דבר שיעזור לי להחליט. אין בי אמון לטיפול בכעסים. זה עבודה של חיים שלמים וזה לא נגמר בטיפול של שנה וזהו.
אין בעיות כלכליות בבית. אמנם אני המפרנסת העיקרית אבל יש פרנסה בכבוד ברוך ה. תמיד יש אישיו של לא לבזבז יותר מידי ולשמור ליום שחור אבל למדתי לחיות עם זה ולא להתרגש והוא לומד לשחרר לפעמים כי בסופו של יום אני עושה את הכסף וכשצריכה ורוצה קונה מה שבאלי.
מה אני יכולה לעשות, בלי לדבר על
גירושין ולפרק את המשפחה, בשביל להרגיע את המצב איתו? איך אפשר לטפל במקרה כזה? יש לכם רעיונות שאוכל ליישם בבית?