אני נשואה 5 שנים לאיש צבא ויש לי ילדה בת 3 בבית ובהיריון מתקדם.
הזוגיות ביננו עברה תמיד יותר ירידות מאשר עליות.
היו גם מקרי
אלימות של הרמות ידיים (שהוא טען שאני גרמתי לכך) תמיד אחרי
מריבות או כל ויכוח שקיים בבית אני זו שמתרפסת ומתנצלת גם אם אני חושבת שאני צודקת.
אני כל השבוע לבד ולזה התרגלתי אך יש הרבה דברים שמציקים לי, כל פעם שחיטטתי בטלפון שלו תמיד מצאתי התכתבויות או פלרטוטים בשיחות וכשהתעמתתי איתו על זה אמר לי שזה בצחוק ואין בכלל מה להתייחס לזה.
כל פעם שרבים יש דממה בבית וזה יכול להיות יומיים, שבוע , חודש ובעצם עד שאני אתקפל.
פעמיים הלכתי לרבנות וחזרתי בי ונתתי עוד צאנס. כבר אין בי כוחות .
בתחילת החג חזר מהבסיס הביתה ויצא דיי מאוחר ועידכן אותי שיצא, לאחר שעה התקשרתי לשאול אם רעב והוא פשוט התעצבן למה אני חופרת לו ולמה אני מציקה וכשחזר הביתה התעלם ממני וכששאלתי מדוע אמר לי עזבי אותי.
התעקשתי, וזה הגיע לרמה שהתחיל לקרוא לי אפס, חתיכת אפס. וכל זאת שהילדה קמה ושומעת הכל.
אני מצד אחד רוצה לעזוב, ללדת לבד ולטפל בשני הילדים . מצד שני, כל כך פוחדת מהבדידות, מהפחד הכלכלי, למי לבשל בשבת?
מרגישה חסרת אונים לחלוטין אבל יודעת שהוא לא ישתנה בחיים.